לא רק מילים

נכתב לפני שנה:

לפני 10 שנים
רבנו כול השבת.
אירית אמרה שזה יגמר רע
והיא לא רוצה לנסוע
אני אמרתי
שאני חייב
להאמין שוב שיש תיקווה
ושכולנו חייבים לנסוע.
יונתן היה בן 4.
חשוב היה לי
שהוא יהיה איתי.
רבין דיבר על הילדים שלנו
ויונתן הוא הילד שעליו הוא דיבר.
זה לא סתם שרבין דיבר
על הילדים.
כשכבשנו את השטחים
(כשרבין כבש את השטחים)
ושכשקראנו לזה שיחרור
אני עשיתי בגרויות.
חודש
אחר כך התגייסתי לצבא,
שירתתי תמיד בשטחים
וידעתי שצריך לצאת משם
קודם בגדה
(כשעוד קראו לזה גדה ולא יו"ש)
ואחרי שפוצצתי כמה בתים
של הורים דודים ומה לא
של מחבלים
ביקשתי לעבור לתעלה.
אחר כך השתחררתי
למדתי באונ'
היו שם שמאל
ומצפן
והרבה דיבורים
הכיבוש משחית
אני רק ידעתי שחייבים לצאת משם
וצעקתי כמו כולם
והייתה מלחמת יום כיפור
והיתה המון מחאה
והיה מהפך
וביקור סאדאת
ושכבר היה הסכם
אז כבר לא שמחו
כי היו
"עוד המון אלוני ממרא"
אז עשיתי מסיבה
וכול העיר הגיעה
אבל תכלס
לא יצאו משם
ואז גם היה לבנון
והיה שרון
ואפילו שנסענו לסיני עם פספורט
וכבר לא הלכנו עלהחף בנואייבה ערומים
הגדה
כבר הייתה עיו"ש
ועל כול גבעה
מאחורי גדר
היו הבתים האלו
עם הגגות האדומים
ששוברים את קו הרקיע
כמו תחנות חלל
שהוקמו על המאדים
ומסביב
תושבי המאדים
בכפרים
שדווקא
כול כך יפה השתלבו בקו הרקיע
ובלי גגות אדומים
(כי למה?
יורד כאן שלג?
כאן שווצריה?)
ואז סללו כבישים עוקפים
ואנחנו,
אנחנו שבתוך הקו הירוק
נסענו בכבישים צפופים.
והכול היה לא אחד גדול
ואני כבר לא ילד יותר
כבר לא צעיר
והתחנתי
ויונתן נולד
ושמיר אמר לא
ואפילו שהייתה
אינטיפדה
בעצם
הכול היה סגור.
אבל אפילו,
הייתי
הולך לעיר העתיקה
(עם אירית ויונתן)
שהייתה עכשיו ריקה לגמרי
והייתי
מדבר
עם הסוחרים המיואשים
ושותה איתם קפה
קראו לנו ארץ ישראל
ואני עוד זכרתי כול הזמן
שהכי חשוב
שמה שהכי בעולם עשינו
זה את מדינת ישראל
שזו הציונות
מדינת ישראל
(פיתרון פוליטי לעם ישראל)
ולא ארץ ישראל
וידעת
שהקול שלי,
(טוב שלנו)
נכשל,
שכמעט שלושים שנים עברו
ושהילדים
כבר ארץ ישראל
ושהקו הירוק
כבר רק בראש שלי
ושבלבנון מתים הילדים
ושנכשלנו
הדור שלי כשל
נכשל
ביזבז את החיים שלו
והפסיד
ואז בא רבין
ודיבר על הילדים
לא סתם הוא דיבר
על הילדים
כי אנחנו
שכבשנו
נכשלנו
והוא ידע את זה
אבל כבר כולם היו עייפים
ואף אחד כבר לא באמת האמין
רק הסתכלנו על הילדים
והרגשנו אשמים
ורבין
אמר פרופלורים
והפרופלורים שלטו ברחוב
ואז
אמרו
נבוא לכיכר
ונראה
ובאנו
אפילו שאירית אמרה שהיא יודעת שזה יגמר רע
באנו
ויונתן כול הזמן היה לי על הכתפיים
שיראה
כי זה בשבילו
כי אנחנו כבר נכשלנו
החיים שלי עברו בכיבוש
ורבין אמר די לאלימות
אפילו לא די לכיבוש
אבל
שרנו שאת שיר לשלום
ויונתן היה לי על הכתפיים
ולא ידעתי
אם הוא מרגיש שאני בוכה
ולרגע
הרגשתי
שאולי
אולי
בדקה לחצות
שאולי לא הפסדנו
שאולי ניצחנו
שכדורגל משחקים תשעים דקות
ובכיתי
ושרנו את שיר לשלום
והלכנו לחברים
שגרים
בין הכיכר לאיכילוב
ממש 5 בתים מהכיכר
ואז
התחילו הסירנות
והכריזות ממכוניות המשטרה
וחיים יבין
עוד כמעט בפיג'מה
וממשלת ישראל מודיעה בתדהמה.
ובלילה
כבר היינו ברחבת הכנסת
ולמחרת
בחצר של הבית של
אמא שלי
בשדרות הרצל
למרגלות ההר
שוב יונתן היה לי על הכתפים
ומולנו
עבר הקומנדקר
עם הארון עטוף הדגל הכחול לבן.
ואחריו
המון מכוניות שחורות
עם כול הדגלים
שרואים באולימפיאדה.

והלכתי לקרוא על לינקולן
שיצא למלחמה
ואפילו שניצח
וכשבדיוק
הוא היה עסוק
ביישום
שיחרור
השחורים
זה לקח עוד 150 שנה
באמת לשחרר את השחורים.
ובכיתי
ועברו 10 שנים
ונשארו עוד 140.
רבין דיבר על הילדים
ולא סתם הוא דיבר על הילדים
ויונתן כבר בן 14.

מאז שכתבתי
עברה עוד שנה
עוד מלחמה -
לא מלחמה של ששה ימים
אחת של 53 ימים....