לפני 3 שנים. 23 ביולי 2020 בשעה 19:28
הרגע הזה, השחור
שלא מצליחים לראות שום נקודה מעודדת.
מה עושים עם ההצפה הזאת?
Live and let die
לפני 3 שנים. 16 במאי 2020 בשעה 21:38
בדיוק סיימתי אימון
כשכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה
איך?
איך לעזאזל מוצאים את האחד הזה שיצליח להרטיב אותי ממילה אחת.
איך אני אני מוצאת את האחד שאני אוכל לסמוך עליו, לתת לו לקשט לי את הגוף ואת הנפש.
איך בעולם של ניצול ורוע אפשר למצוא את זה שבאמת טהור.
ששם מהכוונות הנכונות.
כזה שיבין את הסיטואציה הכללית
כזה שלא ישפוט.
אני לא יודעת אם זה נהיה יותר קשה למצוא עם השנים, או שזה באמת זן שהולך ונכחד..
הותיקים לא מסתפקים באחת, או אפילו שתיים
למה לא 4 או אפילו 5 אם אפשר?
קטונתי מלהבין
והחדשים? ג'יזס
כמה שקשה לי עם בתולים 😓
לפני 3 שנים. 13 במאי 2020 בשעה 19:20
אני נקרעת, בין האשמה העצמית, כעס, אכזבה ויאוש..
אני לא בטוחה מה אני אמורה להרגיש.
אתה דוחה אותי לאחרונה, ובכל מפגש זה צף מחדש.
אני לא מסוגלת להיות איתך באותו החדר.
אני פשוט לא.
מה לא בסדר בי? זה קרה כל כך מזמן
כולם לא זוכרים את זה. רק אני תקועה כמובן.
איך אני מסבירה את ההנאה מכאב?
זה מזכיר לי שאני חיה? זה בא ממקום רע?
אז למה זה עושה לי כל כך טוב?
למה הכל חייב להיות קשור אליך?
תודה לאלוהי הקלונקס.
לפני 3 שנים. 28 באפריל 2020 בשעה 17:57
עדיין לא ניסיתי את זה באמת.
אני חיה בזה, אני מוקפת חברים שמתעסקים בזה.
ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי על עצמי.
היתה את הפעם הזאת, שהיתה מושלמת
שהרגשתי את ההי שכל כך חיכיתי לו
והוא? היה שם, בשביל להעיף לי סטירה ואז לחבק אותי.
אני רוצה לחוות את זה, רוצה באמת להרגיש משוחררת
מצחיק שחנק זה מה שגורם לזה
בייב, הבטחת לי תחת סגול לשבת.