למרות שזו כן הפלטפורמה הנכונה לנושא הזה, אבל קו המחשבה שלי כנראה יותר מדי אוונגרדי בשביל פוסט ציבורי. פה אין לזה השלכות, ואין לי קשר אליכם.
אני לא מתחבר למטאפיזיקה או למיתולוגיה היהדות. לא לאמונה, לא לנשמה, לא למסורת. מבחינתי העולם חומרי לגמרי, וזה מה שהופך אותו למדהים. עד כדי כך שרוחניות, נשמה ומסורת מרגישים לי כמו סיפור ילדים.
אני לא מבין למה לא מחפשים תשובות דרך ממברנה של עובדות אמפיריות ותהליכים מדעיים. דיונים פוליטיים היו קצרים בהרבה בלי כל הסיפורים שכל אחד מספר לעצמו, עם היגיון של סוס עם סכי עיניים.
אני לא צריך חגים כדי לבקר את המשפחה שלי או לזכור איזה לקח מוסרי. את הדברים שעושים לי טוב אני עושה בכל מקרה, עם דברי אלוהים חיים או בלעדיהם.
אני לא צריך שבת כדי לנוח, ובטח שלא את כיפור כדי להתכנס בתוך עצמי ולבחון מה עשיתי עד עכשיו.
אין לי את הרטוריקה להסביר את היופי שיש בחומר, של סופרפוזיציה קוונטית, של ביולומינסנציה, של קריספר, של סינגולריות. יש כל כך הרבה דברים שמרגישים כמו קסם, והם פשוט מציאות.
יש גם הרבה חמלה במדע. המסקנה המתבקשת מהמציאות המדעית היא שאין לאדם חופש בחירה. כשמבינים את זה, מפחיתים אשמה, מוסיפים חמלה, ומבינים שלכל תוצאה יש סיבה. מילים כמו אשמה ונקמה מקבלות משמעות אחרת כשאף אחד לא באמת בחר לעשות את מה שעשה. לא הפשלות ולא ההצלחות הן "שלך".
אז אנשים לא אשמים במעשים שלהם, ולא צריכים להיענש כדי “לשלם”. צריך לשפוט לפי הסבירות שיחזרו על מעשים רעים, ולפי איך שמצמצמים את הסיכון הזה. חוסר אשמה לא שולל הגנה עצמית מול מעשים נוראיים, ולא שולל חגיגה של דברים יפים שקורים סביבנו.
הלוואי שנפסיק לספר לעצמנו סיפורים. שנלמד אבולוציה ומקורות העם היהודי. שהתנ”ך יהיה בשבילנו כמו המיתולוגיה היוונית. שנבנה סיפור שמבוסס על עובדות, לא על רגשות. שנלמד איך החושים שלנו מצמצמים את המציאות, וזה דווקא יגדיל את הצניעות שלנו מול מה שאנחנו לא מבינים.
פחות יהירות. יותר סקרנות. יותר אמת.
איך בה לי שנספר לעצמינו סיפור אמפירי.
מי המפגר.ת שקראה עד לכאן? זה בשבילי כדאי לסגור מחשבה עם עצמי