ומסתבר שאני ממש ממש לא לבד עם הבעיה הזאת....
אחרי ארבעה חודשים, לפני ארבע שנים, אצל סקסולוגית שמתעסקת הרבה עם BDSM, היא אמרה לי משהו שלא חשבתי עליו...
אתה סובל מטראומה עקיפה.
לא טראומה שלי במובן הרגיל.
לא אירוע אחד שקרה לי.
אלא חשיפה חוזרת, לאורך שנים, לסיפורי פגיעה מינית, זוועות. ניצול, אלימות, חוסר יכולת לומר לא,
וחוויות שבהן נשים עשו ועשו להן דברים שלא באמת רצו לעשות,
כי היה להן קשה לעצור, להתנגד, לאכזב, להכעיס, או פשוט להגיד לא.
שוב מסתבר שאני לא מיוחד וכל מה שיש לי כבר היה.
ויש לזה הגדרות ברורות בפסיכולוגיה.
Vicarious trauma.
Secondary traumatic stress.
Compassion fatigue.
בעברית... טראומה עקיפה, דחק טראומטי משני, עייפות חמלה.
אני לא מטפל. אני לא מציל. אני לא עובד בזה כמקצוע.
אבל אני אדם פתוח, לא מאוד שיפוטי, ונראה שאני משרה על נשים מספיק ביטחון כדי להגיע מהר מאוד לעומק.
וזה אומר ששמעתי הרבה.
הרבה מדי.
סיפורים על פגיעה מינית.
סיפורים על גברים שלא עצרו.
סיפורים על נשים שלא הצליחו להגיד לא.
סיפורים על מצבים שבהם הגוף היה שם, אבל הרצון לא באמת היה שם.
סיפורים על הסכמה שנראתה מבחוץ כמו הסכמה, אבל מבפנים הייתה פחד, קיפאון, ריצוי, או רצון שזה פשוט ייגמר.
וסיפורים על מילה שאסור לכתוב בכלוב כדאי לא לטרגת אף אחד
רק לפני שבועיים יצאתי עם בחורה שעברה זוועה מאחיה.
זה פשוט פסיכי כמות הסיפורים ששמעתי
ואחרי מספיק סיפורים כאלה, משהו במוח משתנה.
אני לא באמת מצליח להאמין לנשים עד הסוף כשהן אומרות לי שהן רוצות את זה...
שלא לדבר על רומזות לי.
לא כי אני חושב שהן משקרות או מתוך זלזול.
בדיוק להפך.
כי אני יודע כמה פעמים נשים אמרו כן כשבפנים היה לא.
כמה פעמים הן המשיכו כי לא היה להן נעים לעצור.
כמה פעמים הן נתנו למשהו לקרות כי היה יותר קל לעבור את זה מאשר להתעמת.
כמה פעמים הן שיתפו פעולה עם סיטואציה שלא באמת הייתה טובה להן.
אני יודע כמה פעמים אני עשיתי את זה לעצמי... אז אם זה קורה לי, איך אני יכול לסמוך על מישהי שאני לא באמת מכיר עד הסוף? וזה גם לא קשור לרמת ההיכרות, למרות שזה עוזר.
גם אחרי שנה עם האקסית לא באמת האמנתי לה. לא באופן ריגשי מלא.
וזה יוצר אצלי מנגנון בקרה קיצוני.
בזמן סקס אני בכלל לא עם עצמי.
אני רק בודק.
האם היא באמת רוצה?
האם היא עדיין רוצה?
האם אני מפספס סימן?
האם אני לוחץ יותר מדי?
האם היא איתי או רק נותנת לזה לקרות?
האם בעוד שנה היא תספר עליי כסיפור רע?
זה לא מצב תודעתי שממנו קל לגמור... וליהנות.
והתוצאה של זה היא פשוט חוסר יכולת לגמור ליד אישה.
יכול לעמוד עשר, עשרים דקות אפילו חצי שעה רצוף אם יש חיבור טוב.. אבל לא לגמור.
כדי לגמור אני צריך רגע שבו המוח מפסיק לבדוק.
רגע שבו אני לא צריך לנהל ועדת חקירה פנימית על הרצון שלה.
רגע שבו ברור לי, בגוף, ברגש... לא במוח... שהיא ממש רוצה שאני אהיה שם.
ופה נכנס החלק הבדסמי שלי.
אני בקטגוריה של שולטים, אבל יש בי צד כל כך מרצה בצורה כמעט אבסורדית,
שאילולא (אך איזו מילה!!! גאה בעצמי) הדומיננטיות המינית שלי כבר מזמן הייתי שפחת מין ו\או עבד ניקיון של מישהי.
הצורך שלי לתת לנשלטת מקום בטוח לחוות את הפנטזיות שלה הוא טוטאלי.
שילוב לא ברור, על סף האוקסימורון, של שולט מרצה.
ולא, אם תתקרבי אליי עם שוט במחשבה שאני נשלט במסווה או בלי מודעות
אני אכופף אותך ואתן לך מכות בטוסיק!
אני ממש לא מבין מה מחרמן בלהיות מושפל, ולהיות מסכן ממש עושה לי טרן אוף,
לעומת לראות אותה מושפלת ומסכנה, שמעורר אותי מינית בטירוף.
יצרתי בעבר סיטואציות קיצוניות, שנשלטות ביקשו ממני.
בהסכמה מלאה. בתקשורת מלאה.
עם נשים שזוכרות אותי לטובה, כי נתתי להן מקום לחוות משהו שהן רצו לחוות.
אבל זה השאיר עליי צלקות... אולי סימנים יותר נכון לומר.
אני מרגיש שחלק ממשהו שהיה אצלן נרגע, אבל עבר אליי.
לא אותה טראומה... לא אותו כאב.
לא בעלות על הסיפור שלהן.
אבל משהו מהעומס... מהמשקל...
זה יוצר בעיה מאוד פשוטה...
אני כל כך עסוק בלוודא שהיא בסדר, שאני לא מצליח להיות מספיק מרוכז בהנאה שלי.
אני נהנה... מאוד.
בעיקר כשהיא נהנית... בעיקר כשהיא גומרת.
בעיקר כשהיא נכנסת לספייס שהיא רצתה להגיע אליו.
אבל זאת לא הנאה שמובילה אותי לאורגזמה.
כדי שאני אגמור, אני צריך יותר מהסכמה פסיבית.
אני צריך רצון אקטיבי.
אני חייב שהיא בצורה עצמאית תבטל את עצמה ברמה הכי קשה שיש.
אני צריך הוכחה רגשית שהיא רוצה את זה.
לא מסמך.... לא "כן" טכני.
לא הסכמה שנאמרה בתחילת הערב ואז נעלמה בתוך פרצוף שמתרכז בתחושות.
אני צריך לראות רצון חי.
לפלוט על עצמך את הריר אחרי שזיינתי לך את הפה...
להצביע על הכוס ובעיניים מלאות תקווה להתחנן אליי שאני אזיין לך את החור הקטן שלך...
לסמן לי עם פזילה ולשון בחוץ שאת קרובה לגמירה.
לא רק לתת לי לעשות, אלא להשתתף באופן מלא.
אולי בגלל זה אני מתחבר לפט פליי.
כי בדרך כלל זה ברור יותר.
כשמישהי נכנסת לדמות, נובחת, מקשקשת בזנב, מלקקת מים מהקערה, מסמנת, משתפת פעולה באופן פעיל, יש פחות מקום לספק.
יש שם נוכחות... יש שם רצון שרואים, שמרגישים... לא רק במילים.
זה נותן לי שקט.
שקט להתרכז בהנאות שלי, בתחושות שלי.
רק אז אני מצליח להפסיק להיות אחראי על הכול.
ולתת לה פרס על כל ההשקעה...
לגמור לה על המשקפיים.