תקופה של סגר, גם אם לא תמיד רישמי, וגם אם כל אחד הישר בעיניו יעשה , ואני לא נכנס אפילו לנושאים הפולייטיים. אפשר רק לומר שאפשר להשתגע מזה.
ומה שמוזר שככל שהדבר הזה נמשך, כך גם מד האחרמומטר (יחד עם הייאושר) הולך ומתגבר.
תקופה קשה, תקופה של רצונות ותכנונים שאי אפשר לממש, תקופה שהכל נעצר ויש הרגשה כאילו הולך אחורה, כאילו אנחנו מתחילים להתקדם לאדם הקדמון ומתחברים מאחורי מערותינו.
וככל שאנחנו מתחבאים בין אותם 4 קירות קדמוניות, מערתיות, ככה גם מתחזק הרצון להיכנס למערה רטובה ורוטטת. ככה הרצון שלנו לספק ולהיות מסופק, ככה הרצון שלנו להתחככך ולהיות קרוב בזמן הבדידות.
האם אני היחיד שמרגיש ככה? האם יש הרגשה של כאוס והאור עדיין לא בקצה המנהרה?
לא יודע, אני מקווה שההרגשה הזו תחלוף ותתחלף בהרגשה של התמלאות אנרגטית, וחיותיות מחדש.
למרות שאנחנו חייתיים מטבעינו, אנחנו די מרגישים סחוטים, ולא נסחטים כפי שהיינו רוצים להרגיש.
נקווה לטוב!