לפני 5 שנים. יום ראשון, 28 בפברואר 2021 בשעה 9:57
לפעמים אני אוהב להרגיש כמאגר שאוגר לתוכו דמעות.
דמעות של כאב נפשי, דמעות של כאב פיסי,
דמעות של דאגה, דמעות של בעטה,
והכי חשוב זה לבחון את הבעת הפנים והגוף (העירום) של הצד השני שאני משמש לו ככתף לפריקה זו.
רבים חושבים שאדון תפקידו לשהיות משורת - שישרתו אותו. וזה לא נכון. (כן אני אוהב שגם משרתים אותי, ואין כמו מציצת בוקר בפקודה אבל זה לא העניין).
העניין הוא לשרת את הצד השני באותה מידה אבל אחרת - אני כאן לשמש כמשענת, כמעטפת כמו חיבוק דוב גדול - להרגיע ולומר שיהיה בסדר, סוג של קואוצר לחיים , לתת עצה , פיתרון לבעיות כאלה או אחרים בחיים, ולשתמש כאוזן קשבת.
נכון, גם היותי אדון הייתי רוצה משענת (תאמת שכבר הפסקתי באמת לצפות למישהי שיהיה לה סבלנות בשבילי ושתמש כאסלת קשב לעגומיי (אין הרבה כאלה) )
זה מה שחשוב, כל השאר זה סתם סקס....