יושבים אחד מול השניה בשולחן האוכל.
הכנתי לך חביתה, סלט ירקות, מטבל גבינות משובח.
את הגעת לשולחן, עם החלוק שלך , סגור, ועומדת ליד השולחן, מחכה לקבל ממני רשות לשבת.
אני בדיוק מסיים עם החביתה, שלך, את מביטה בי בהערצה משום מה (כולה חביתה כן?) אני מניח אותה מהמחבת לצלחתך, ואומר לך לשבת.
את מתיישבת כמו כלבה שנתנו לה פקודה. למרות שזו לא הייתה כוונתי.
אכלי , אני אומר לך, את לוקחת חתיכה מהחביתה ומתחילה ללעוס לאט , מוסיפה כף של סלט, ומתענגת על המטעמים.
אני יושב מולך, ומסתכל, לא נוגע בשום דבר מהצלחת שלי, העיניים שלי כולן עלייך. רעבות לבחון אותך, לראות כל ביס ועונג שאת מתענגת על הצלחת.
את פתאום פותחת עיניים, ומסתכלת עליי, מבינה בצורה מביכה שכולי עלייך בעיניי, מסתכל עלייך, לא עושה כלום, לא מביע כלום, אלה רק העיניים שלי מראות את הרעב שלי ליותר ממך. אך בעיקר בוחן אותך, כמו חיית טרף כאשר את הקרובן.
את שואלת אותי מדוע אינני אוכל, ואני מחזיר לך בשאלה אם מישהו הרשה לך להפסיק לאכול?
השפלת מבט מביך ישירות לתוך הצלחת שלך.
קומי, אני מורה לך, את מצייטת. תתפשטי, את מבצעת.
שבי , את מתיישבת.
אני מתחיל לאכול מהצלחת שלי, מתענג על החביתה שהכנתי, טועם מהגבינות, לוגם מהיין, ולוקח מהסלט.
את עירומה מולי, מסתכלת עליי, ולא פוצה פה.
עינייך מבינות כרגע שהן בוחנות אותי בלי שאפילו ביקשתי או פקדתי אותך לעשות זאת.
אינך נוגעת בצלחת שלך, ובאוכל ששמתי לך על הצלחתך, הבנת שאינך מסוגלת לזוז, כאשר את רואה את טורפך, נענג לפני הקרב.
את מרגישה פרץ גדול של חום שם למטה, ודפיקות הלב שלך הסגירו אותך באמצעות נשימות נעתקות מולי.
אני מרגיש אדון העולם.....
איפה את הקורבן שלי?