כל מה שתלוי מתייבש ונופל

על קצה הלשון, או המקלדת ליתר דיוק.

זה ממש שם,

מנסה לחשוב מה אני יכול לכתוב אחרי כל כך הרבה ימים שלא הייתי בבית, ראיתי את החברים שלי נפצעים,

ראיתי אנשים שאינם עוד, שרק לפני רגע אמרתי להם שלום.

כשאני מגיע הביתה , כולי מטונף מימים ארוכים שם בשטח, 

ולא יכול להדליק את הטלוויזיה בלי לשמוע על איזה פוליטיקאי שזורק לנו שהכל בסדר אצלו בבית, הרי מה הקשר בין הממשלה למלחמה?

הבעיה היא , שמי שמרגיש מנותק, זה אני, לא הוא. כאילו היה איזה טווח בכלל במדינה אחרת, כאילו חזרתי מויאטנם בשנות ה60,

וכאילו אין שום קשר בין השבת הקיצית הזו והאנשים שיושבים שם בבית קפה, לבין אלו שנמצאים בגשם, בבוץ, בתוך איזה בניין רעוע , מחפשים את האיברים של החברים שלהם,

או רמזים כלשהם לאלו העוברים את הנורא מכל.

שם, ברגעים האלה, אני מרגיש הכי לבד.

שם ברגעים האלה, צצות מחשבות, אחרות, 

שם ברגעים האלה, אני מדחיק את המחשבות הממורמרות האלה, ומפנטז לי על איזה סשן טוב שאני מסשן מישהי כנועה, הנכנעת למחשבותיי, לידיי, ולדמיוני הרבוי.

שם , ברגעים האלה, במקום לתת לדיכאון לצאת ולהשפיע, אני בורח ומדחיק דווקא לשם , ודווקא אז, פשוט עומד לי......