אחרי תקופה ארוכה אני שוב קם לשקט הפסטורלי שאני אוהב.
יושב במרפסת ביום חורף סגרירי גשום, נהנה מהנוף.
בריזת ריח גשם נעימה שאני אוהב עוטפת את האוויר, וההרגשה שהסינוסים נפתחים עושה נעים באף.
עננים אפורים מכסים את השמיים, הדי פיצוצי רעמים נשמעים ברקע, והבהובי ברקים מרחוק.
פיצוץ עז נשמע , ורסיסים של חול מהולים בבטון הגיע מהבניין ממול, צועק לי אבי, הצמוד אליי בפלוגה שאזיז את עצמי אחורה ויש פצועים.
אני שניה תופס את עצמי מכל האבק הכבד שעטף לי את הפנים והשאר הגוף, ועל אוטומט זז לעזור ולהתחיל ללכת אחורה כדי לתת לקבוצה הבאה להיכנס.
אלונקה אחת, ואני כבר מרים יחד עם עוד כמה חברה בדרך לנקודת הפינוי.
לא עברה שניה ופיצוץ נוסף נשמע , לבחור הפצוע לא קרה כלום, אבל אחד הסוחבים חטף את הרוב כאשר גופו ספג את ההלם, אנחנו רק נפלנו מעוצמת הפיצוץ.
ואני, רק צפצופים באוזניים וקול מעומעם של צעקות מסביב, אבל אני רואה שאני שלם, ממשיך עד למסוק.....
יורד גשם, חצי שעה של מחשבות במרפסת , נכנס כולי רטוב, וממש לא איכפת לי. מוריד את הבגדים , נשאר ככה , על אוטומט, ומכין ארוחת בוקר כשגופי עירום לעייפה.
מסתכל למטה אחרי חצי שעה ורואה שהזין שלי נפול כפי שמעולם לא היה .
גופי כמהה לחיבוק, משהו עוטף כזה, מישהי שתנשום יחד איתי רגע , תלטף, ותגיד שהכל בסדר ושהיא כאן, כנועה לצידי ותומכת בגופי.
והכותרת? סתם כדי שתיכנסו.....
ומי שרק תוהה, אני בסדר, באמת, שמח שאני חי ונושם..... כל השאר, יעבור....
ולכל שותי הקפה במרפסת - יורד גשם עכשיו, לפחות תצאו עם מטרייה......
שיהיה לכם בוקר מקסים!