נשגב מבינתי על העולם והתנהגות ההזויה שלו.
איך העולם היום שותק שתיקה רועמת מול אלפי או אולי עשרות אלפי הרוגים שנשחטו על ידי משטר אכזרי, על עם מדוכא שכל מה שהוא רוצה זה חופש.
בעוד שכאשר אחוז לא מבוטל מאוכלוסיית ישראל נשחטה ב7 באוקטובר, העולם עמד מנגד והפגין נגד הנרצחים, נגד הקורבנות ונגד מדינה קטנה שכולה רוצה קצת שקט.
בתור אחד שעשה מילואים וראה חלק לא קטן מהזוועות, קשה לי להמשיך ביום יום, כשאני רואה את הצביעות המרגיזה.
הפייק ניוז, הפמפום הבלתי מתפשר הזה לשקר, לעוות את המציאות, האנטישמיות הזו היא דבר מתסכל.
אני נזכר בסבים ובסבתות שלי שהיו ניצולי שואה ממש , או כאלו שברחו כל הזמן מהאנטישמיות למקומות שהגרמנים לא הגיעו עדיין אליהם וזזו ממקום למקום לפי האסטרטגיה הזו, כי הם היו נרדפים, אני זוכר סיפורים של קרובי משפחה על רדיפה בלתי מתפשרת ביהודים.
ועכשיו, זה נראה כל כך קרוב, כל כך מאורגן בדיוק כמו אז.
ההבדל הגדול בין אז להיום, שהיום יש לנו מדינה, יש לנו צבא , ואנחנו בהחלט מסוגלים להגן על עצמינו אם אנחנו רוצים ואם אנחנו לא עושים שטויות.
המדינה היא אומנם צעירה, וקטנה. מאוד נזילה, וכל מכה בכנף יכול להכאיב מאוד, ולהוציא אותה מאיזון.
אנחנו צריכים לשמור על המדינה הזו, כי המסקנה המוחצת היא שבאמת אין לנו מקום אחר להיות בו, בכל מקום נהיה נרדפים, בכל מקום יש כאלו רבים שלא יאהבו אותנו,
וגם מצד שני אנחנו צריכים להוציא מהראש שלנו שאנחנו מעל כולם, שאנחנו העם הנבחר. כי מה אנחנו רוצים בסך הכל? שקט. לחיות בשקט.
אני חושב שגם הפוליטיקאים שלנו שכחו שכל מה שאנחנו רוצים זה שקט ושלווה (טוב אני רוצה גם סקס, והרבה, ואם אפשר לפלפל את זה בבדסמ, קשירות, ספנקינג, משחק טון הדיבור, ודברים קינקיים נוספים למיניהם לכל המרבה בקינקיותה) , כל מה שאנחנו רוצים זה איזון של חיים , שלנו ושל משפחתנו, שנוכל ללכת לסופר בלי להתעצבן, שנוכל ללכת לסרט בלי לחשוב שעובדים עלינו, ולעמוד בפקק באיילון בלי לחשוש שמישהו רוצה לעקוף אותנו כל הזמן. במקום זה אותם פוליטיקאים עושים המון רעש, יוצרים חוסר איזון, העיקר להשיג איזו כותרת בעיתון ובאמצעי התקשורת.
זה לא פוסט שמח, זה גם לא פוסט עצוב. זה פוסט מודאג שבדרך כלל אני לא כותב כאלו, בטח לא כאן, ובכל זאת החלטתי לשתף.
אני חושב שאנחנו כבר מזמן לא ימין או שמאל, אלה כולה עם שרוצה.... קצת שקט......
אבל העולם..... שותק.....