לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר, עם ניסיון מועט יחסית וראש מלא ברצונות חבויים,
פנתה אליי מישהי כאן בכלוב, שהיא אהבה את מה שאני כותב והיא קוראת אותי בקביעות ובשקיקה, והיא הייתה שמחה לשוחח.
עניתי לה שאשמח, התחלנו לשוחח , הייתה שיחה שוטפת ומעניינת, ועברנו משם לטלפון (לא היה אז וואטסאפ ולא היו את כל האמצעים הטכנולוגיים שיש היום).
קבענו להיפגש. נפגשנו בפארק. התחלנו לדבר.
ופתאום היא אמרה שהיא חייבת פיפי, ולא היו שירותים בסביבה, היא נכנסה בין השיחים שהיו באמצע הפארק, נטלה את מימיה, ואני הייתי סנטימטר ממנה,
היא הבחינה בזה רק לאחר מעשה, ופניה קצת נפלו כמושפלות.
חיוך מוזר עטף אותה, ולי....
בגלל תמימותי וחוסר הניסיון שלי די נשארתי קפוא, ובתוך תוכי הרגשתי כל כך מלא כל כך מסופק רק מלראות אותה מובכת.
היא הציעה שניכנס אליה הביתה , מקום לא רחוק מהיכן שנפגשנו. דבר שהיום הוא ממש לא מובן מאליו אם בכלל קיים...
אני זוכר שהיא הציעה לי תה, ואמרתי לה סבבה. המטבח היה מופרד מהסלון היכן שאני ישבתי, אמרתי לה שכשהיא חוזרת היא מוזמן להישאר בתחתונים בלבד.
נבהלתי מהטון שדיברתי, ומהבקשה שביקשתי, לא יודע מאיפה זה הגיע אליי ומהיכן החוצפה שהייתה לי לתת לה פקודה, הרי רק נפגשנו עכשיו.
היא הגיע עם התה לאחר דקות ארוכות, בטח חושבת מה לעשות עם הפקודה הזו.
פתאום היא יוצאת החוצה, עם חוטיני שהיה לי למטה , וחזיה דקה בלבד. חשופה מולי. עם תה ביד, עיניים מושפלות, וחיוך ביישני.
ככה זה התחיל, ככה הבנתי מי אני באמת.....