החטוף האחרון בידנו.
מה7 באוטובר אני רק חולם על זה. הדבר הזה מלווה אותי בתור איש מילואים מאותו יום ארור שבו התקשר אליי ראש הפלוגה כדי לומר לי שזקוקים לי.
הוא לא היה צריך אז לומר יותר מידי, היה ברור שאני עוזב את הכל ובא.
לא ראיתי בית, לא ראיתי בעיניים, היו ימים שמרוב דאגה לאנשים שאני אפילו לא מכיר הרגשתי כמו חיה שרק רוצה למצוא את טרפה רק כדי שעד אחרון האנשים החיים או המתים מגיעים לחיק משפחותיהם לאיחוד. שיקבלו את כל מה שהם צריכים מהלא נודע הארור.
היה שווה את זה, להקריב למען אותם אנשים, כדי לו לרגע להרגיש אנחת רווחה שהפזל לפחות שלם. גם אם חלק מהתמונה שמתקבלת היא כואבת.
הימים שהייתי בשטח ללא מקלחת, הימים בקיץ החם עם הלחות המעיקה, הימים בוא הגשם זלף בי, בימים שהייתי בדרום ובימים שהייתי בצפון.....
בימים שלא הייתי בעבודה גם אם היה צריך אותי, היה לי ברור שהם, צריכים אותי יותר.
בימים שאפילו לעשות ביד היה זמן מיותר והיה צריך להיות בפוקוס.....
בימים שחזרתי הביתה לבית ריק וחשוך, ופשטתי את בגדיי הירוקים והספוגים ופשוט נרדמתי עירום על הרצפה, (כתבתי על זה עוד אז ובעבר),
זה היה שווה את זה....
רק אנחנו כעם יחד יכולים על העולם שבהרבה מקרים לא בעדנו,
רק אנחנו כעם יחד יכולים על אוייבנו.
לא נוכל להיות ולהתקיים אם נתווכח.
עכשיו זה זמן לומר תודה לכל החברים שעסקו במלאכה, ולומר לכולם שם תודה.