כולי סתום באף , מרגיש את הגרון,
יושב לי לבד בחושך עם כוס תה...
וכל מה שאני חושב עליו זה לא להרגיש יותר טוב, מה יהיה מחר בעבודה, או לעשות לי כוס תה חדשה וחמימה,
כל מה שאני חושב עליו זה מישהי שמתמסרת לי בין הרגליים, ורוצה לעשות לי טוב....
סף חרמנות קצר מאוד, הכל אצלי על טורים גבוהים....
מזכיר לי שפעם הכרתי מישהי בצעירותי כאן בכלוב, היא פנתה אליי, והכרנו. היא הייתה גרה בתל אביב אי שם בסמטאות יפו לדעתי, כבר לא זוכר,
והיא הזמינה אותי אליה, עוד בדייט הראשון. דבר נדיר גם אז שהייתי מסכים אליו. אבל , נפרדתי מהחברה שבוע לפני, הייתי במצב שברירי, וכל דבר שזז היה יכול להקפיץ אותי.
אני ישבתי בסלון, ונתתי לה בשלב מסויים בשיחה פקודה ללכת להכין לי תה, המטבח מופרד לגמרי מהסלון,
תוך כדי שהיא בוחשת, אמרתי לה שהיא יכול לצאת בלי בגדי חלק עליון. מהזמן שלקח לה לחזור לסלון עם התה, היה מובן שהיה לה קשה עם בקשה זו, ובסוף היא יצאה.
זה מה שעובר לי בראש כשאני מצונן, מקורר ושותה לי תה בבית..... ואני שואל אתכן - מה לא בסדר אצלי?