אז היה מיאו, והיה וולף. ופתאום הכל קרס כמו גג תלוי מקירות נייר.
תיבת פנדורה נפתחה, ופתאום שמים לב לדברים שלא חשבנו עליהם קודם לכן- בעצם אני,אני לא שתי לב לדברים שאני לא חשבתי עליהם.
מדוע כל קשר שמתחיל מהר נגמר כל כך מהר? ומדוע קשר שמתחיל כל כך לאט פשוט איננו זז לשום מקום? אולי זה הפחד שלנו אולי זו המהות, ומה בכלל אני מדבר כאן בכלל?
אני מרגיש רע עם עצמי, בחיי , שמעולם לא הרגשתי בצורה מוזרה שכזו, רע שכזה , ויותר מזה - פגעתי במישהי שלא חשבתי שאפגע. ולאלה שכן מכירים אותי יודעים שאני האחרון שפוגע.
לא בגדתי, ואני מרגיש בוגד, לא זהיתי ואני מרגיש אידיוט, היית הכי אמיתי ואני הכי מרגיש כמו מוכר אשליות. יצאתי פלאפל, לא יודע איך לקרוא לזה עוד ויותר מזה, אנ לא יודע איך כל זה קרה?
האם לחזור? , נשאלה השאלה - והתשובה חד משמעמית - לחזור משמעותו לחיות בשקר - ומצד שני אנחנו מכירים בדיוק "יומיים".
לא גאה במה שקרה , לא יודע היכן לקבור את עצמי - ודבר כזה מעולם לא קרה בעבר. אני לא בן אדם שפוגע ובכל זאת מרגיש כמו עבריין - כמו אחד שזרק פצצה ש100 חכמים לא ידעו לבטלה.
נראה כמו הדבר הכי קל בעולם, אך הדבר הוא הכי קשה בעולם - לחיות בשקר הוא הדבר הכי קל בעולם. חשבתי רבות, כמו שמעולם לא חשבתי.
מצטער חתולית על הפגיעה הקשה , לא יודע אם להיות ציני או אפילו מתבדח - ולשאול אם את רוצה שאחתום לך על הגבס - שכן אני גרמתי לשבר.
תאשימי אותי , בבקשה - שום דבר לא היה באשמתך .
מקווה שיום אחד תסלחי לי....
אז היה מיאו, והיה וולף.... וכל זה נעלם כמו גג שקרס תחת קירות מנייר....
לפני 14 שנים. 4 בינואר 2010 בשעה 21:05
