אני נכנס, והיא על 4 - מכוסת עיניים.
מביט בה, בוחן אותה, את גופה, את עירומה. מסתובב סביבה. כמו טורף הבא אל טורפו.
היא שומעת את הצעדים, מרגישה את מבטיי, אך מגע - עדיין אין.
בוחן כל קימור, כל חריץ, כל שיערה , כל שינוי בגופה העולה ויורד עקב נשימותיה הכבדות , המדודות שמה לא ארגיש כי מתרגשת היא, או שמה היא מתרגשת ומחכה לשלב הבא לבוא....
ישבנה בולט, פטמותיה זקורות , אבריה בתוליים וחושקים למגע שעדיין לא הגיע מהרגע שנכנסתי לדירתה ובחנתי.... בחנתי אותה, את כניעתה למרות שלא היה מגע.
שומעת היא את נשימותיי, את גרגוריי למראה הגוף המושלם הזה, הבתול, הבהיר, חסר הסימנים עדיין, חסר הרטיבות הנשפכת אך עדיין מלא רטיבות פנימית הצמא למגע ידיי, מגע לשוני, ומגע גופי...
מזיזה טיפה את ראשה עם עינייה הכסויות מחפשת אותי, מנסה לחקור את הקורה מסביבה למרות שאני בעצם זה שחוקר אותה, בוחן אותה, מסתכל עליה.
מתיישב, מנסה לראות עד כמה סיבולת גופה יכול להיות על 4 על השטיח, כמה גופה יכול להיקמר עדיין, והכי חשוב - כמה סבלנותה יכולה להתאפק להרגשה כי אני כאן לידה, והיא כאן לידי, אך שנינו רחוקים מאוד אחד מהשניה. רחוקים מהמגע, רחוקים מהשליטה - אך היא, היא כל כך נשלטת.
ומוצא את עצמי עם מחשבותיי, באותו חדר - לבד ובלעדיה.
לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 10:26