את רואה אותו? מרגישה את זה מבפנים, בתחושות הבטן...
מריחה את הריח, מנסה להבין את הטעמים מרחוק....
בית קפה אי שם, בחור נידח במרכז כאשר מסביב אין שום דבר, רק חורשה קטנה, קיבלת פקודה להגיע לשם ותחושותייך הביאו אותך למקום הזה בלי לבדוק אמינותו.
ככה , ישבנו לנו בבית קפה, שתינו משהו, החלפנו מבטים....
אני מסתכל על פנייך, את על פניי.... כל אחד מנסה להבין את כוונותיו של השני...
אני - מתלבט אם להיות יותר אסרטיבי, או שמה אגרסיבי תהיה התשובה.... מפחד להבריח אותך....
ואת - מלבטת אם להראות עד כמה את כמהה לפקודה, אפילו למבט. מפחדת לחשוף יותר מידי שמה אקבל את הרושם כי זולה את.
זולה בשבילי, זולה לכל אחד אחר? כל מחשבותייך חלפו ברגע אחד.
אגרסיבי בשבילך? אולי יותר מידי, כל מחשבותיי חלפו ברגע אחד, מפחד לפספס משהו ומצד שני.
שואל לשלומך? אם מצאת את המקום בקלות...
את עונה בקצרה שכן...
אני מנסה לפתוח אותך, כמו קליפת בננה, מנסה לחשוף את החלקים הרכים בתוך ולהסיר את השכבות העבות.
את , רוצה, רוצה להיפתח, מבינה את הרמזים, אך פוחדת עד מאוד, לא רוצה להיפגע.... ואולי, אולי לנסות ולהעיז כן צריך.... ולעזאזל עם הפחדים.
שואל אותך לגבי השליטה, מנסה להבין איך הגעת לכל הנושא בלי להישמע בנאלי מידי - ובעצם, מה רע בלהיות קצת בנאלי?
ואת, מתחילה לספר לי אודותייך, ועל תשוקותייך לאט לאט וברמזים קטנים.
שואל אותך על נסיונך, ומתחיל לעלות את רף השאלות כגון לצבע תחתונייך, פרטים מוזרים כאלה שתמיד מביכים מצד אחד ומצד שני מראים עד כמה את פתוחה ומוכנה להיפתח.
ואת... מגלה לי על הנסיונות הכושלים שלך, ועד כמה את לא מסוגלת להישלט, דומיננטית ביום יומך, ודווקא היום, דווקא היום החלטת לא ללבוש תחתונים....
ככה, בבית קפה קטן ושקט, אי שם ישבנו לנו את ואני, שכבות שכבות ירדו להם רק לא הבגדים....
ככה ישבנו לנו ושוחחנו ארוכות על דברים הזויים, סודות כמוסים, כל אחד רטוב ועומד בשלו, חרמן ורוצה את מגע השני....
ככה כל כך רציתי כבר לתת לך פקודות, לחשוף אותך אליי ואל רצונותיי.
ככה כל כך רצית לסגוד, להישלט, ולנסות....
רגע של דימיון מקסים של פגישה הזויה....
לפני 14 שנים. 19 בנובמבר 2010 בשעה 8:35
