אז ככל שסתמתי כאן את הפה בזמן האחרון, גיליתי שהמחשבות רק צצות בעוצמה יותר חזקה ובצורה יותר חדה.
חייב לומר שבתקופה האחרונה יצא לי לא מעט לשוחח כאן עם נשלטות באתר זה, ואף נפגשתי עם כמה מהן (לא יצא מזה שום דבר וגם לא באמת באתי עם ציפיות).
אין ספק, הפאן בין ההתכבות, שיחת הטלפון ועוד למפגש הוא שונה לחלוטין. משום מה בהתכתבות וגם בטלפון החייתיות משתלטת, חוסר המעצורים שלנו או יותר נכון יכולת חוסר המעצורים שלנו אחד מול השניה מעצים את האנדרנלין וההתרגשות.
אך מהרגע שנפגשים משום מה ההתרגשות הזו יורדת, המעצורים נעצרים, והמחיצות נהיות עבות יותר. האם זה בגלל שפתאום מגלים חוסר כימיה? האם זה בגלל המראה? האם בגלל שמה שאנחנו מדמיינים בדימיוננו שונה מהמציאות? כל אלה אינם נותנים מנוחתי.
כי הרצון למצוא את הנשלטת האחת שאתן את כולי בשבילה והיא תתן את כולה בשבילי , הרצון הזה נשאר שם. הדמיון לחיכוך גוף בגוף, ערבוב הנוזלים יחד עם טון הדיבור, המלוכלך מצד אחד, והרוכש כבוד מצד שני מתפשט בכל גופי, מהראש ועד אצבעות הרגליים.
היכן את זאת בעלת התוכן, החוצפה, הכניעות והיופי שמחכה רק לי שאטלטל את עולמה?
וכל עולמי שלה וכל עולמה שלי...... שלי..... שלי.... שלי......
