מזוזה

אחרי חודש של מילואים

הרבה מתח, אחריות, 

להגיד לאחרים מה לעשות

ולהיות כל הזמן חד ודרוך

רוצה לשחרר 

לפגוש מישהי שתיקח אחריות

שתגיד לי מה לעשות

האם אתה עוד זוכר אותו

את הטמון אי-שם,

אותו גרעין קטן שהוא אתה

בעיר הגדולה הזו

שכבישיה ארוכים ובתיה גבוהים

וקוראת היא לך מאין ספור חנויות וחלונות 

ושבמבוך רחובותיה שוכח האדם את דרכו.

האם גם במקום הזה

שבו מתהלכים המוני בני אדם

וכבר אין בהם פרטים

ותנועתם היא כתנועה האחידה של הים

והילוכם ההולך וחוזר הוא כסיבוב מערבולת

האם גם בתוכה, בתוכם

עוד זוכר אתה את אותו גרעין קטן

שהוא אתה.

שהוא יחיד ואחד ואינו משותף ואינו דומה

שנע לפי הקצב המקורי שלו

האם עוד זוכר אתה

שכל התנועות המהירות המתרחשות סביבו

אינן , אלא, כתנועתו המקרית של הים

ובתוכן רק ההילוך שלו 

הוא הנכון והוא היציב.

כשהיינו בכיתה ב' החלטנו חגי, ניר ואני להרוג את איתי שיפר.

תכננו תוכנית מדוקדקת כיצד נעשה זאת ולכל אחד היה תפקיד,

אני לא זוכר מה בדיוק היה התפקיד של חגי וניר,

אבל אני זוכר שהתפקיד שלי היה להיות זה שהורג אותו.

התפקיד הזה נפל בחלקי מפני שחגי וניר היו אוייבים של איתי

והיה ברור לו שהם לא סובלים אותו אז הסיכוי שלהם להתקרב אליו היה קטן

אני לעומת זאת, הייתי החבר הכי טוב שלו

אז יכולתי לנצל את האמון שלו בי כדי להתגנב מאחוריו ולדקור אותו.

כמובן שסיפרנו על התוכנית לשליט המבוך, לא ניתן לבצע דבר כזה מבלי לעדכן אותו קודם,

היה ברור שהוא לא היה מרוצה מזה בכלל.

הוא אהב מאוד את איתי, אולי אפילו העריץ אותו, יש הטוענים שאיתי היה נותן לו סוכריות גומי כל יום ובתמורה הוא קידם במשחק.

כל חפצי הקסם השווים הגיעו איכשהו לידיים של איתי,

בדרך מקרה כשהוא היה לבדו הוא זכה להיתקל בדרקון חצי מת וכך לקטול אותו ולקבל את כל נקודות הזכות על קטילתו.

כשפעם אחת זריקת קובייה לא צפויה הביאה למותו של איתי, ודממת הלם שיתקה את כולנו שליט המבוך מיהר למצוא חוק מוזר ומפותל שחייב זריקת קובייה נוספת.

וכך בסיוע והערצה של שליט המבוך איתי שיפר הפך לרב-מג עוצמתי שכוחו גדול בהרבה מכוחם של יתר חברי הקבוצה ביחד.

ניר וחגי, הגמד והננס, שנאו את איתי. אני וכל השאר הסתופפנו בצילו והתחממנו באור הצלחתו. כלפי חוץ שמחנו על כל חפץ קסום שהוא קיבל וכל דרגה שהוא עלה בה.

 אני יותר מכולם הייתי קרוב אליו, הייתי מעין יד ימינו.

 כבר התרגלי לכך שאני דמות שולית במשחק אז לפחות נהניתי מתחושת העוצמה שבקרבה לאיתי שיפר.

אבל ככל שחלף הזמן גבר הכעס וגברה תחושת חוסר הצדק שלי ואולי גם גברה בי תחושת ההשפלה על היותי נושא הכלים שלו, תפקיד שהתחיל לדלוף מהמשחק אל המציאות.

בלי שאיתי ידע על כך התחלתי יותר ויותר להיפגש עם ניר וחגי ולרקום איתם מזימות. החלטנו לערער על כוחו של שליט המבוך, לקחת את הצדק לידנו ולהרוג את איתי שיפר. היות שהוא היה כל-כך חזק הייתה רק דרך אחת לעשות זאת: שאני אדקור אותו בגב.

אני כבר לא זוכר בדיוק את הפרטים של התוכנית שהגינו, היא באמת הייתה מורכבת ומבריקה יחסית לילדים בכיתה ב' ותכננו אותה ימים רבים. אני זוכר שהיא כללה גלימת רואה ואינו נראה וכדור בדולח. אני זוכר שבלילה בו ביצענו את המעשה הייתה סערת ברקים וישנו בטירה על ראש גבעה, ניר עשה משהו שנטל חלק מעוצמתו של איתי וחגי עשה משהו שגרם לכולם לחשוב שמפלצת מתקרבת לפתח הטירה.

זה היה ברגע הזה כשכולנו עמדנו והבטנו כלפי המקום שממנו אמורה להגיע המפלצת וכל אחד הכריז מה הוא עושה כדי להתכונן להגעתה, ברגע הזה הכרזתי שהפעולה שלי היא לדקור את איתי בגבו.

אני זוכר את הרגע הזה, את איתי מתבונן בי ומבטו מלא הפתעה וכאב.

את,

את דמותך ראה בלי הרף

בך הגה הוא שוב ושוב

את בדמיונו כל ערב

רק ציפית לו שישוב.

ובלילות הכי קרים,

עת התכרבלת עם אחרים

בין שמירה למארב

 הוא כתב לך עוד מכתב.

כשאת מיטתו חלק בסבב

עם יתר הגברים

הוא לא ידע שגם בבית

במיטתו שוכבים זרים.

את היית לו אבוקה,

את היית לו קרן אור.

בלילות ללא תקווה

את הארת כמגדלור.

ובאחת הפעמים, כשהוא צלצל אלייך

ענה מתוך הרגל, אחד ממכרייך.

והוא שמע אותך אומרת:

"סגור תחזור לישון"

את כל זה שכחת בבוקר

כששוב צלצל הטלפון.

את 

את דמותו רואה בלי הרף

את הוגה בו שוב ושוב.

את בביתך עכשיו כל ערב

מצפה לו שישוב.

הכאב הכי גדול בחיים שלי הוא על כך שאני לא בזוגיות

גם אף פעם  לא ממש הייתי

תמיד חשבתי לעצמי: "מה דפוק בי?" שאין לי חברה

אחר-כך התחלתי להאמין שאני פשוט לא מתאים לזוגיות

נלחמתי עם האמונה הזו, נאבקתי בה, 

ניסיתי להוכיח אחרת

אבל בפנים היא כל הזמן כרסמה, עם כל כשלון

ועם כל שביב הצלחה שמיד מסתיים באכזבה

המחשבה הזו הלכה והתחזקה.

אני מבין עכשיו שהשאלה הזו לא מקדמת אותי

ואין לה גם שום פתרון.

השאלה האמיתית היא:

"האם אני רוצה זוגיות"

אני מבין שכדי שזה יקרה אני צריך לבחור בזה

ועד עכשיו לא ממש שאלתי את עצמי את זה ברצינות

היה לי קל להאמין שאני לא מתאים,

זה הגן עלי מהצורך להחליט אם אני בכלל רוצה

בואי נברח מכאן ביחד

ונקים מחדש את גן-עדן.

את תהיי חווה ואני אהיה אדם

אבל, לא יהיו שם נחש

ולא אלוהים.

רק כל החי למינהו וכל הצומח

ופכפוך המים ויפי ההרים.

ונאכל מפרי האהבה ומפרי השלווה

ומפרי הנחת,

ונאכל ביחד מפרי עץ הדעת,

ואני אדע אותך

ואת תדעי אותי

כל הימים. 

כמו פרח

כמו פרח המנץ מגופך

ונטועים שורשיו בליבך

ויהיו עלעליו פרפרים

ועודם בגבעוליהם הם קשורים

ויפוצו בשלל צבעיהם

ויישאו נשמתך עימהם.

או כגוזל המנקר בראשך

וכקליפת ביצה נבקע מצחך

ויהי הגוזל לציפור

יפת כנפיים ויפת מקור

ותמריא מן השבר אל-על

וגופך על הארץ מוטל.

או כמיתרים תמתחנה עצמותיך

ולקשת כינור יהי הקליע

החולף בין רקותיך.

ונשמתך שאל החומר הייתה עגונה

תפרוץ אל אויר העולם כנגינה.

ל האקסיות שלחו לי הודעה

ביום שבו הפודקאסט שלי יצא

הן כתבו "איזה יופי, תמיד אמרתי שתצליח כשתעשה את מה שאתה אוהב"

חוץ מאחת שגילתה כמה ימים אחרי

כשגל גדות הוסיפה לי עוקב

מי היה מאמין שפודקאסט על חיים פשוטים ותזונה

 יגע בכל-כך הרבה אנשים

וישעשו עלי כתבות בהארץ,

ידיעות אחרונות ואולפן שישי

ג'ו רוגן הזמין אותי להתארח אצלו בפודקאסט

לאחר ששמע על דרכי המקורית

קניתי טוקסידו וטסתי במחלקה ראשונה

לארצות-הברית

 עכשיו אני יכול להוסיף לטינדר עוד איזו תמונה :

אני וג'ו רוגן

 אני בניו-יורק

אני בחליפה

 אני מקליט את הפודקאסט שלי

על חיים פשוטים ותזונה

אנחנו תודעה עליונה ונשגבת שיכולה

מצד אחד

להשקיף על הבריאה כולה

ומצד שני

אנחנו כלואים בתוך ביולוגיה ופסיכולוגיה של קוף

לך לאט, נשום את האוויר

הרם ראשך מן הארץ והבט סביב

כי לא בתל-אביב את הולך

בנו של העולם הגדול הינך

ועל פניו אתה צועד

לטף את הכלב המקשקש בזנבו

שניכם ברואי אותו האל

כמוהו גם בך נשמת בעל-חי

חייך אל הקבצן בקרן רחוב

כמוהו גם בך נשמת אדם

רחם על האומללים

אלה הצועדים במהירות על פני המדרכה

נכותם קשה היא

מכל יופיו של העולם אין הם מסוגלים 

אלא לראות את צרותיו

לך לאט, נשום את האוויר

כי לא בתל-אביב אתה הולך

אחיהם של כל היצורים הינך

ובנו של העולם הגדול

ועל פניו את צועד