בין השמשות

יש לי בטלפון מצלמה מחורבשת. אני ומשתמושה אוהבים מצלמות מחורבשות. את האלבום שלנו בכלוב, עליו השלום, למשל, צלמנו במצלמת מדיה, כשהדיגיטאליות נמות בארון.

צילמתי את משתמושה במצלמת הטלפון באיזה לילה. כמעט בלי אור. היא מפנה פנים למעלה והצידה אל אור קטן שמאיר תבליט מרומז של זוויות פניה החזקות. הוא בוקע מתוך החושך והוא נאבק, בעדינות, שלא לצלול אליו חזרה. לא כמו צילומי אור-חושך של צלמים מסוגננים: קונטרסטיים, פלסטיים ומוחשיים, אלא כמעט צילום על מחוק, חום על שחור עם כמה משיכות נוצה בהירות.

הוא מזכיר לי, בכל הענווה הראויה כמובן, תערוכה שראיתי בתחילת השנה במוזיאון גוגנהיים. תערוכה, שברוח ימים אלה, שמה היסטוריה מקומית מעל ערכים גלובליים וסינכרוניים. "ציור ספרדי מאל גרקו ועד פיקאסו", וציירים נוספים כמו קוטאן, זורבראן, וולאסקז וגרי. יש במסורת הזו מוטיב של ציור מתוך השחור. הדמות עולה מתוך הרקע השחור ונאבקת לא לטבוע בו חזרה. לעין הפעילה של הצופה יש תפקיד ניכר בהתמד הדמות.

הצילום של משתמושה תמיד על מסך הטלפון. כך התרגלתי לראות אותה בימים השחורים, ננעל דינם, טפו, טפו, טפו. מעט אור שהבליח מרומז מקצה המנהרה, האיר את פני האחת שהיתה שם תמיד לצידי.

הבעיה היא עכשיו, כשאני עובד מרבית שעות היממה, וחלק גדול באור שמש חזק. קשה לראות את הדמות ההיא באור השורף, המסך נדמה לפעמים ריק, שחור ומפחיד.

אני לומד לראות אותו גם באור הזה. אותה זוית קטנה שבה מנצנצת הדמות לרגע, זיכרון ועין משתפים פעולה הדוקה. יש גם צד טוב בקושי הוויזואלי הזה. אני אוהב את העין הפעילה. להתאמץ לראות. לא לישון בעיניים פקוחות לרווחה. הטלפון שלי מתרגל אותי.

פעם כתבת, משתמושה, על עשרה ימים של דיאטת מפגשים, שיצאה לנו. עניתי שלפעמים אולי מוטב להתגעגע מן המרחק, מאשר לטבוע בקירבה. יחסים יכולים להאפיר. סקס יכול להאפיר. יצא לא מזמן ספר שטענתו העקרית היא שמה שבונה את הקשר היציב מנוגד למה שמדליק את האש מתחת לסקס. בי.די.אס.אם, או אלמנטים ממנו, יכולים דרך קבע לעשות הטריה לסקס.

הטריה ליחסים, הטריה לאהבה, עושה המבט המתאמץ, עושה העין הפעילה. אני רוצה לזכור אותך מאז ולראות אותך היום. באור החורך של היום, מן המרחק הכפוי שיוצרת יממה ללא שום פנאי, אני אוהב אותך כל הזמן. לכאורה נעדרת כמו התמונה, אבל גם נוכחת בכל תשתיותיי ואושיותיי כל הזמן, כמוה.

ואני לא מפסיק לראות את זה.