בין השמשות

עכשיו, כשכבר שקע האבק הדק על פני האבק הכבד ששקע על מסכת האירועים, שקע והתהדק, אפשר להסתכל בזיכרון.

מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא היה טוב, מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא הייתה אהבה.

אפשר להסתכל אחורה בבלוג. בחצי הבלוג השני בעצם. החצי המוקדם, הנלהב עוד יותר, נמחק כנבואה שחורה, אזהרה, תחנון, עוד בתום העידן הראשון, כבר מזמן.

יחסיות המבט? חולשת הזיכרון? לא נראה ככה.

לא עם: "מוטב להתגעגע מן המרחק, מאשר לטבוע בקירבה ...באור החורך של היום ...אני אוהב אותך כל הזמן ...זיקוקי דינור עפים אל על ומתפוצצים ישר מן הזין שלי".
לא עם: "חלמנו חלום ועכשיו הוא היננו ...נשיקות על כל פיסת גוף ...אור של אהבה שלי ...גם בעוד אלף שנה אוהב אותך".

מישהו/הי הינו/ה שקרן/נית פתולוגי/ת, אז או עכשיו.

***

עוד משהו - אהבה לא צריכה בלוגים.

דוד אבידן כתב פעם בשיר בשם "בעיות אישיות":

"כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך. / לא יכלתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך.
...
העצים לבלבו בירוק והשמש הלכה והשחירה, / וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר.
...
בא האור הסופי וסילק כלספק והותיר / רק את בית-הקולנוע לבן ולוהט בשמש.

ומי שיש לו עדיין מה להסתיר / בל יראה בשמש.

ומי שאוהב בל יעלה לעיר."

. (מתוך הספר "בעיות אישיות" 1957)

אהבה לא צריכה בלוגים, אהבה לא צריכה תופים וטאראראם, אהבה צריכה שקט.

אם בן/בת הזוג ממהרים לרוץ לפתוח בלוג אהבה, בדוק/קי מיד בציציות או בציצים.

מי שצריך/כה דקלראציה פומבית, ומניה וביה צריך/כה את המבט התומך והמחזק של אחרים, לא יכול/ה כנראה בעצמו/מה, או לא יכול/ה כנראה בעצמו/מה די הצורך.

מי שצריך/כה לצלם את עצמו /ה אחת לפרק זמן ולהציג לציבור, צריך/כה התרגשות שלא יכולה לנבוע מתוך עצמו/ה. "תראו אותי מה יש לי, איזה כישורים מנטליים יש לי, איזה ספיקות נפש יש לי". הוא/יא מוכיח/ה, בעיקר לעצמו/מה, כישור, בעיקר כזה המועמד אצלו/לה בספק. מושא האהבה הולך לעורף. מצטלמים על רקעו. הוא מכשיר שמשתמשים בו. שמשתמושים בו.

זהו ההיבט הנרקסיסטי של אהבה, היבט שאפילו חוסר אהבה עדיף עליו.

***

מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא היה טוב, מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא הייתה אהבה.

זהו ההיבט הנרקסיסטי של אהבה.

מישהו/הי שיקר/ה במלוא גרונו/נה, אז או עכשיו.

המישהו/הי השני/ה מתנצל/ת בפני מעט קוראינו, על שבולבל מוחם.

בולבל והישתומש.
.






[b]

העמידו אותם אחד אחד על הבמה,
מתוחים בדום.
אחד אחד הם שמעו את סיוטי הלילה,
את הריחות , את הקולות , את הפחד,
את כל מה שמלווה אותם בשנה האחרונה.

אצל חלקם אפשר היה לראות עיניים כבויות,
עיניים אטומות שיש לאנשים שנוטלים תרופות הרגעה,
עיניים שעדשתם התעכרה מהמראות הקשים,
עיניים שהאושר אינו משתקף דרכם.

הם היו אנשים בעלי מראה שונה.
חלקם ילדים וחלקם מבוגרים.
הם גיבורים אמיתיים,
והם כבר לא ילדים של החיים!

הרמטכ"ל הצדיע,הקהל מחא כף
הם קיבלו שני קופסאות לבנות
שלא יבהירו את שחור נשמתם.

זה בטח לא היה קל לאף אחד מהם
לעמוד כך על הבמה
בטח לא קל להם בשנה האחרונה

ובטח לא קל לדעת שכל שנעשה היה כשל של פוליטיקאים מגלומנים ,הזויים ונטולי הבנה.

ב"עוז רוחם" הם עברו גם את זה


ועכשיו הוא הופיע ב"עובדה"....

עף לו מכאן למקום שהוא מייחל שיהיה ירח הדבש שלנו.
ועד אז יש לי משימה:
לעמוד בגבורה מול "הרעים".
אז כל בוקר אני אורזת את הנשק הקר,
מצטיידת בפה שלי-נשק חם,
מצטיידת באיש טוב לב שנראה מפחיד,
ויוצאת למשימה.
כל בוקר עומדת על המשמר.
שלא יזיקו לנו ,
שלא יחריבו לנו את התכנית,
שלא יערבלו לנו את העתיד עם שחור.

לפעמים אני "וואחד" ארסית
אפילו אתה לא היית נהנה לראות אותי נלחמת ככה.
(גם לא בשבילינו)

אבל אני לא רק ארסית
אני גם ארסית.

נו תחזור
אני כבר לא יכולה להתגעגע.
אני חרמנית,
אבל תמיד מוכנה לעמוד שם על המשמר ! !

יום אחד באיחור
אהוב שלי
איש שלי
אני מאחלת לך את כל הטוב שעומד שם ומחכה בפינה
כל יום שעובר הוא טוב
וטוב יותר יהיה מחר
ברור...
הרי כל כך הרבה תכננו
כל כך הרבה כבר ביצענו
וכל שנותר הוא לאסוף את הדובדבנים על הקצפת
והנה היינו למטה עלינו למעלה
ומפה רק טוב יהיה
טוב ומזלטוב
איש שרק תמשיך לצמוח
שרק תתחיל לפרוח (my late bloomer )
נשיקות על כל פיסת גוף
אוהבת
שלך
משתמושה

יומולדת 3 שלנו אתמול, יומולדת שלך היום. מה שאומר שלפני שלוש שנים הייתי מתנת יומהולדת. מאז ועד היום ניסיתי לשפר את המתנה הזו, כי מגיע לך ומגיע גם לי שיגיע לך.
בשנה האחרונה העפנו לאויר ולהטטנו הרבה תפוחי אדמה חמים של חיים. חלקם נפלו ויפלו לידיים ויהפכו לפירות נהדרים, אחד או שניים נפלו ויפלו על הראש כמו ביצה רכה וידרשו חפיפה.
אבל דבר אחד ברור, זה הולך קדימה, זה נהיה יותר טוב. הפנטזיה רוקמת חיים, גידים, שרירים, עצמות. החיים לא מאבדים את ציפור הפלא הצבעונית הזו הסבוכה להם בשערות הראש ויודעת לפרקים לשאת אותם באויר, חסרי שליטה ועתוקי נשימה אל מחוזות חדשים של פלא והשתאות.

אני ואת כל הזמן מבחירה. לא קושרים אותנו חוטים חיצוניים של מוסד או ילדים משותפים (אפילו שבכורי קורא לבנותייך אחיותי החורגות). קושר אותי אלייך החיבוק החזק פנים מול פנים לפני שינה. חזק להכניס אותך אל פנים חזי, לגונן ולשמור עלייך, חזק להכנס ולהתכרבל בפנימך הרותח. קושר חיפוש העיניים עם שחר את שערך הסתור עופף את זיו פנייך החזקים והמתוקים על הכר לצידי והצורך הדחוף לקשט אותם בנשיקות קטנות.
קושרת הצביטה הקטנה בלב בבוקר כשמאלץ יומי ללכת, קושר החום בחזה כשהדרך לוקחת אותי בחזרה עם ערב. קושרת הסערה בלילה, או בבוקר, או בצהרי שבת, או בערב מתחבאים לילדים, או בשירותים ציבוריים (הגיע הזמן שנתבגר?) כשעוד מערבולת ריחות התשוקה נרגעת מעלינו ואני כבר רוצא להתחיל מהתחלה.

ישנתי בערב אז קמתי היום לפנייך. חיבקתי אותך והתענגתי על ריחות הגוף המערסלים במתק שלך. הבוקר ריחות המצח וקו השיער. מעדן חיים מתוק שלי, לשנה הרביעית, שלא יפסק לנו. שברכת החיים הזו תימשך. שימשיך ויתחסן לנו הבסיס, שימשיך וישכיל לינגוס רק כפסע מן הסערה.

היום הוחלף גילינו משתיים לשלוש.
מחר כבר תתחיל השנה הרביעית

אאאאאממממממממממממאאאאא

השלוש שלנו לא עבר על מי מנוחות

ידענו בו עליות רבות גדולות ומסיביות
וגם ירידות נמוכות וכואבות.

אבל אם אנחנו פה עדיין זה סימן שכלום לא יכול לנו!


אנחנו שנינו, וכל אחד לחוד, אינדיבידואלים חסרי תקנה.
הוא גברבר ואני שרמוטה.
הוא יפה ואני קצת פחות.
הוא גאון ולי יש מזל.
הוא רואה הכל ואני רק את העיקר.
הוא איש קריירה ואני אומרת תודה כל בוקר מחדש.

איש שלי יקר שלי אהוב שלי מלך שלי על ארבע שלי
יומולדת שמח לנו.
הנה עבר הסתיו ועוד 5 ימים יגיע שיא החושך ומכאן הימים רק יתארכו
וזה רק להזכיר לנו שמשפל של אור פנינו אל השמש העולה

יומולדת שמח לנו אור שלי אור של אהבה שלי.

הגעתי הביתה, נגמר השבוע, נגמרה השנה, הגיע ראש השנה נה נה נה.

4 ימים בטור!

יומיים אני אשן. ואז אקום.

ומה נעשה אז, נשמתי?

ממעמקיי עייפותי, מנומך עצמותי הכתושות למשעי, אל בינות דופק עמום של רקה עייפה, מתחיל להסתנן מאי שם הולם תופים רחוקים.

ק א ר א ח א נ הההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יש לי בטלפון מצלמה מחורבשת. אני ומשתמושה אוהבים מצלמות מחורבשות. את האלבום שלנו בכלוב, עליו השלום, למשל, צלמנו במצלמת מדיה, כשהדיגיטאליות נמות בארון.

צילמתי את משתמושה במצלמת הטלפון באיזה לילה. כמעט בלי אור. היא מפנה פנים למעלה והצידה אל אור קטן שמאיר תבליט מרומז של זוויות פניה החזקות. הוא בוקע מתוך החושך והוא נאבק, בעדינות, שלא לצלול אליו חזרה. לא כמו צילומי אור-חושך של צלמים מסוגננים: קונטרסטיים, פלסטיים ומוחשיים, אלא כמעט צילום על מחוק, חום על שחור עם כמה משיכות נוצה בהירות.

הוא מזכיר לי, בכל הענווה הראויה כמובן, תערוכה שראיתי בתחילת השנה במוזיאון גוגנהיים. תערוכה, שברוח ימים אלה, שמה היסטוריה מקומית מעל ערכים גלובליים וסינכרוניים. "ציור ספרדי מאל גרקו ועד פיקאסו", וציירים נוספים כמו קוטאן, זורבראן, וולאסקז וגרי. יש במסורת הזו מוטיב של ציור מתוך השחור. הדמות עולה מתוך הרקע השחור ונאבקת לא לטבוע בו חזרה. לעין הפעילה של הצופה יש תפקיד ניכר בהתמד הדמות.

הצילום של משתמושה תמיד על מסך הטלפון. כך התרגלתי לראות אותה בימים השחורים, ננעל דינם, טפו, טפו, טפו. מעט אור שהבליח מרומז מקצה המנהרה, האיר את פני האחת שהיתה שם תמיד לצידי.

הבעיה היא עכשיו, כשאני עובד מרבית שעות היממה, וחלק גדול באור שמש חזק. קשה לראות את הדמות ההיא באור השורף, המסך נדמה לפעמים ריק, שחור ומפחיד.

אני לומד לראות אותו גם באור הזה. אותה זוית קטנה שבה מנצנצת הדמות לרגע, זיכרון ועין משתפים פעולה הדוקה. יש גם צד טוב בקושי הוויזואלי הזה. אני אוהב את העין הפעילה. להתאמץ לראות. לא לישון בעיניים פקוחות לרווחה. הטלפון שלי מתרגל אותי.

פעם כתבת, משתמושה, על עשרה ימים של דיאטת מפגשים, שיצאה לנו. עניתי שלפעמים אולי מוטב להתגעגע מן המרחק, מאשר לטבוע בקירבה. יחסים יכולים להאפיר. סקס יכול להאפיר. יצא לא מזמן ספר שטענתו העקרית היא שמה שבונה את הקשר היציב מנוגד למה שמדליק את האש מתחת לסקס. בי.די.אס.אם, או אלמנטים ממנו, יכולים דרך קבע לעשות הטריה לסקס.

הטריה ליחסים, הטריה לאהבה, עושה המבט המתאמץ, עושה העין הפעילה. אני רוצה לזכור אותך מאז ולראות אותך היום. באור החורך של היום, מן המרחק הכפוי שיוצרת יממה ללא שום פנאי, אני אוהב אותך כל הזמן. לכאורה נעדרת כמו התמונה, אבל גם נוכחת בכל תשתיותיי ואושיותיי כל הזמן, כמוה.

ואני לא מפסיק לראות את זה.

העמידו אותם אחד אחד על הבמה,
מתוחים בדום.
אחד אחד הם שמעו את סיוטי הלילה,
את הריחות , את הקולות , את הפחד,
את כל מה שמלווה אותם בשנה האחרונה.

אצל חלקם אפשר היה לראות עיניים כבויות,
עיניים אטומות שיש לאנשים שנוטלים תרופות הרגעה,
עיניים שעדשתם התעכרה מהמראות הקשים,
עיניים שהאושר אינו משתקף דרכם.

הם היו אנשים בעלי מראה שונה.
חלקם ילדים וחלקם מבוגרים.
הם גיבורים אמיתיים,
והם כבר לא ילדים של החיים!

הרמטכ"ל הצדיע,הקהל מחא כף
הם קיבלו שני קופסאות לבנות
שלא יבהירו את שחור נשמתם.

זה בטח לא היה קל לאף אחד מהם
לעמוד כך על הבמה
בטח לא קל להם בשנה האחרונה

ובטח לא קל לדעת שכל שנעשה היה כשל של פוליטיקאים מגלומנים ,הזויים ונטולי הבנה.

ב"עוז רוחם" הם עברו גם את זה ...

הגוש הזה שכל שנה מחדש מתיישב לי על השקדים ביום שלפני עד צהריי היום שאחרייי.
גוש כזה שדומה לכדור שלג שגדל ומשתבח לכל אורך המדרון. ואז בסוך הוא מתפוצץ.
הרי כל שנה אני הופכת חרדתית ואז שהכל הופך לשגרה זה נרגע לי.
השנה משתמוש לא לידי כדי לתמוך בחרדות האמהיות הללו( שנולדות כשנולד הבכור או במקרה שלי הבכורה) משתמוש עובד עד אובדן הכרה (וגם בלילה אני שומעות שברי שיחות עם העובדים איתו) ואני פה מחכה שכבר יחזרו השתיים האלו מבית הספר. לא הגוש השנה לא יתפרק כל כך מהר כי מיד אחרי זה אני עפה לטכס המאוד קשה (בעיקר לי ופחות לעם) הטכס הזה "בעוז רוחם" . "בעוז רוחם" אלו שבעוז רוחם,הם אלו שנמתח להם מנגנון הסטרס שלא ישוב למקומו לעולם. אני הולכת לטכס הזה כי הוא מקבל אות מופת ,הוא חבר הוא אח אבל היום הוא אח פצוע שבור וכמו שהוא מכנה את זה "טחון מוח". אני אלך לבושה בטוב טעם עם טעם מר בפה לארוחת הערב והטכס...הלוואי שלא הייתי צריכה להיות שם.

שנה טובה