בין השמשות

חלמנו חלום ועכשיו הוא היננו.



הגיע חג האהבה שלנו.
ואולי התרסקנו מימים ארוכים,
אבל הרצון להיות יחד,
(הרצון שאוחז כבר ימים ושנים),
ולישון באותה מיטה,תחת אותו משב רוח,
עם טעם טוב בנשמה,
עם חלומות חדשים שעוד יתגשמו
ועם הרבה כוח להאדיר ולהגדיל ולשבח
ללמוד עוד ועוד על איך עושים את זה הכי טוב.

מה יכולתי לבקש יותר?

אהובי מאחלת לנו שישתבח לנו מרגע לרגע , מיום ליום,מחודש לחודש ומחג לחג.

אחרי הפוסט האחרון שלך, ואחרי ימים נהדרים, שאחריהם באו כמה ימים לא נהדרים, אני רוצה להגיד משהו חד ומאיר עיניים על הכל, הטוב והרע, על ההתחלפות, תרתי משמע, ועל תפקידי בימים הנוראים לבקש סליחה, והנה כל מה שמצליח לצאת לי מהפה:


מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה,מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה,מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה, מושה מושה, מושה

אוהבת
אוהבת
אוהבת
אוהבת
אוהבת

מלל נטול סופרלטיבים ורווי אהבה

ערב שישי עם ילדים. בכפר. כל הילדים. כולם ישנים עכשיו. גם מושה.

ישבתי לקרוא במחשב.

שפירית קטנה התבלבלה.
המסך, הלבן ברובו בבלוגים של הכלוב, הטעה את מערך הניווט שלה.
כמה שלא השתדלתי להסיח את מסלולה, היא שואפת אל האור הגדול הזורח מעל המקלדת.
כנפיים מרפרפות במצערת פתוחה, המצח במסך, והיא לא זזה מ"מ קדימה, לא נוסעת לשום מקום.

אני כמו השפירית הזו. גם משך חיי נראה כמו יממה אחת בלבד. עוד נפיחת אמבה על מחוג השניות, חצי מאה עברה.
וכמו השפירית הזו, עשרות שנים אני יכול כבר להגיד, מצחי ניבט, ליבי שואף, אני מתדפק אל הזכוכית של המסך, כאילו זוהרת שם בפנים שמש גדולה, בפס הקול - הדומיה של עבר הזכוכית מלכסיקון סרטי האימה, ואני לא מצליח לזוז מהמקום.

זה לא שזה התפקיד שלה ואני לא עוזר.
אבל ברחתי למחשב.
כי אני מפריע.

היא נראית כל כך מתוקה כשהיא עושה את זה. פנים רציניות, מלאות הבעה, עושה פרצופים מאיימים ללכלוך, מתכננת מהלך אחד קדימה.
אני לא יכול שלא לנשק לה את הפרצוף. את הלחי הארוכה, את השפתיים המקושטות, את עגלי זיעת המן המתוקים.

והיא נובחת עלי. שאני מפריע.

היא כל כך מגרה במצבים האלה. ציצים מתוקים נדחפים מהמהירות קדימה, התחת מתקשת לתוך השרוואל, לתת תנופה שתקצר את הדרך למגב.
ההבטחה הרטובה בבתי השחי.
אז אני לא יכול להתאפק. אני מסנן "קדימה כלבה, לשפשף". יותר לתוך השפם שלי, מאשר לאוויר החדר. אבל היא שומעת. אוזניים של עטלף.
כשהיא מתכופפת לסחוט את הסמרטוט בדלי, אני כבר לא יכול להתאפק. משגר ספנק קטן לדרך, ככה באלכסון, בגניבה, כמו במקרה, ומיד מפנה את השטח. שגר ושכח.
אבל הצעקות שלה משיגות אותי אפילו כאן, במחשב.

וזה לא שהיא כזו שיה. כשאני מבשל למשל. אני אוהב יותר לבשל והיא יותר לנקות (מה זה אוהבת. נו, נסחפתי. אבל היא נהנית מההתמודדות הזו. נכנסת לחדר, נותנת למפלצת הבלגן מבט בעיניים, אני רואה את הגלולה נוצרת לה בצוואר, אז היא לוקחת אוויר, בולעת, ואיך שכמוסת המרץ מגיע לבטן משתחררת המערבולת. כול החדר עולה באוויר, הכל מסתחרר, ציוצי אימה נפלטים מהרהיטים. כשמסתלק ערפל הקרב, ערפל ולא אבק כמובן, ניבט לעין כל משגיח, חדר מוכנע, מאולף, מבריק, מסודר, משוסן להפליא).
אז כשאני מבשל למשל, אוי ואבוי עם אני מניח לדמיון ללכת.
רגע אחד של חוסר עירנות והאבא של ה"וודג'"ים תקוע לי עד הגרון.

אז עכשיו תוך כתיבה מתבהרת לי הבעיה. אני יודע איך להימנע להבא מהעימות הזה. זה כמו העסק הזה עם התימנים. למה שני תימנים לא יכולים לפתוח פחחיה ביחד (כי כשאחד מתחיל לדפוק על הפח, השני מתחיל לרקוד).
שני בידיאסאמים, שהם גם מתחלפים, לא יכולים לעשות ניקיון ביחד.
אולי נקח לנו עבדית או שפח ניקיון.

שר בשני קולות צלולים.

*

פוסט ישן שמחקתי פעם בטיפשות:

התינוק יודע

יש שיר ילדים מלא קסם של לאה גולדברג, פזמון ליקינתון.
כשהיה תינוקי הקטן בן מספר חודשים התחלתי אני להרדימו הרדמת לילה, זו המרחיקה מציצים מפתים לאין קץ, משום מה דווקא באמצעות שיר זה.
כך עד גיל עשרה חודשים. גם בערב האחרון ההוא מחוץ לבר חדש בתל-אביב כשאימו ממתינה בפנים, רוצה להתחיל בילוי אחרון, משוטט על פינה בנווה צדק הלוך ורצו, מנדנדו בזרועותיי ושר לו.
למחרת חזרתי מיום עבודה ומצאתי כי ביצעו בחיי פוגרום. בת זוגי הסתלקה, לקחה איתה את תינוקנו כאילו הוא רכושה הפרטי ועוד הרבה הרבה דברים חשובים פחות, כולל האמון הבסיסי שלי בבני אדם. הזמן היה לא טוב בכלל, באמצע עומסי פרנסה בלתי נסבלים, אבל משפחתי ועוד.
בצד השני של החור השחור, מקץ מלחמה זועפת, שתוקה אך נחושה, התחלתי לראות אותו שוב. לא עוד כחלק אינטגראלי של חיי היומיום שלי. ליבי נעקר מחזי והושב לי במשורה. לאחר עוד חודשים מספר, ולא באופן פשוט, שבתי להרדימו, לפרקים.
שיר היקינתון שתק.
כשהיה בני בן שנתיים, שב יום אחד מן הגן ממלמל שברי שורות משיר היקינתון. הצטרפתי אליו. נו מה יכולתי לעשות? בדרך קבע, כשהייתי מצטרף לשירתו הראשונית והשבורה, היו פניו מתמלאות הפתעה וחיוך מלא עונג, איך האבא הזה מתחבר לגן? הפעם לא. חיוך הרגלי נסק מתוך פניו המוארות ותוך שניות קפא, חזר על פניו והפך לבכי ברור וחד.
השתקתי את שיר היקינתון.
כחלוף שבעה חודשים נוספים, לאחר יום וערב מתוקים מצוף עם תפארת חיי הקטנה, התיישב הפושטק רב המעללים על הסיר לידי, והתחיל בסדרת קולות המאמץ. לפתע, באמצע החרבון, התחיל להתנגן מפיו שיר היקינתון. מופתע ומסתיר התרגשות הצטרפתי. כמו שאנו נוהגים עכשיו - אמוני שירה הרבה יותר, ובמיוחד דואטים, הוא חצי שורה, אני משלים. אני שורה, הוא שורה נוספת - מילים ולחן בשליטה מלאה. לכל אורך השיר, שני פעמי השיר, לוותה אותי דריכות קלה, יבוא בכי?
בכי לא בא. בגינה התנגן דואט שיר היקינתון בשקט הברור שלו. כשהסתיים הקנון השני – במילים "ולכבוד היקינתון, בני ישיר את הפזמון, ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן" - אמר השקרן הקטן בחיוך שובה הכול שלו, אבא אני לא אוהב את השיר הזה. למה יותם מתוק שלי, שאלתי. כי הוא עושה רעש. איפה הוא עושה רעש שאלתי והצבעתי על ראשו, כאן? לא. ביד? לא. בכתף? לא. אז אפוא הוא עושה רעש? הוא עושה רעש בבטן. אני יודע אהוב שלי, הוא עושה רעש בבטן.
אינני יודע, ישתוק שיר היקינתון או ישיר, ואם ישיר אם יהיה זה בטבעיות הפשוטה והקסומה שכה יאה לו. אני יודע שאני גנן מוכשר. בגני גדלים מינים רבים של צמחים קשי גידול, סחלבים וקמליות. אבל יקינתונים אינני מצליח יותר לגדל. עשיתי ניסוי, קניתי שניים יחדיו, אחד נתתי לגנן מתחיל השני נשאר אצלי. שום דבר. השני שגשג. הם מתכווצים מולי וקמלים תוך יומיים שלושה. ממש כמו שאינני יכול לשיר יותר את שיר היקינתון מבלי לגרום לילדים קטנים צער או בכי.

*

לפני מספר שבועות הסתיימה מלחמה ארורה, לאורך 4 שנות שרידה ארוכות מכל מידה. עם אקסית, אם ילדי. הסתיימה אפילו בהישגים לא מבוטלים בכלל. היקף ההישג הבא לא היה צפוי.

במהלך השנים האלה, שפע עלי יותם הקטן אהבה. מה שקיבל החזיר בחזקה. אבל משהו בתמונה היה תמיד לא שלם, לא מיידי, לא אוטומטי. טקסי היום הקטנים לא נבעו אחד מהשני בטבעיות. מקלחת לוותה לא פעם בבכי, והכי קשה הייתה השינה, בביתו השני, ביתי. לא מעט בגלל שאימו התעקשה לישון איתו יחד באותה מיטה, בביתו הראשון, ביתה, כמעט עד גיל ארבע.

לאורך שנות המלחמה, הלכו היקפי הביקורים של ילדי אצלי וגדלו, אבל מאז הסתיימה התרחשה קפיצת מדרגה. מה שהשתנה במיוחד היא מידת הקלות בה התנהלה פתאום השהות המשותפת. למתח שפג יש חלק ברור בעניין. אבל גם לי היה פתאום קל הרבה יותר להיות איתם. קשה להוריד מגננות כשמישהו לא מניח לך לחוש שילדך הוא לגמרי שלך, ועם מישהו, בשר מבשרך, שבכל רגע נתון יכול מישהו אחר לבוא ולקחת לך אותו.

אתמול זרם הכול בהרמוניה מושלמת. בתום ארוחת הערב הודיע לי יותם, "אבא אני מחכה לך במקלחת". כשנכנס למיטה, לקח לבד לעצמו ספר. הוא עוד לא יודע לקרוא, אבל הזיכרון שלו לסיפורים פנומנאלי, ובצד התמונות ראיתי אותו מספר לעצמו את הסיפור. עוד לפני שתותיתי הפיצפונית הולבשה פיג'מה הסתובב על צידו, רגוע לגמרי ואוטונומי ונירדם.

כששניהם ישנו נפנתי לסדר. לא הספקתי לבשל מראש, ועשיתי את זה כשהם כאן. שניהם לא אוהבים ביחד שום דבר, חוץ מאשר אחד את השני, ויש להם טעמים מסויימים מאוד, לגורמנטים הקטנים. כל אחד קיבל את שלו. ערימת הכלים הייתה גדולה ורעש המים, לא רחוק מחדרם, טרד כנראה את שנתם. ראשונה התעוררה ביתי הקטנה. "מיס פטל אבא". בבקשה, מיץ פטל, היא נרדמה מיד (אני יודע שזה לא תקין, אבל מה לעשות, אני לא יכול להגיד לא לאשה). הרעש שלה טלטל כנראה את יותם. מקץ דקות אחדות שמעתי אותו זז. נכנסתי לחדר.
מתוך שינה עבר למצב כריעה, ואז פקח את העיניים. כשהבחין בי חייך חיוך גדול והזדקף. חייכתי חזרה נפעם מן ההתעוררות המחוייכת הזו באישון לילה. משהבחין הוא בחיוך שלי התרחב חיוכו ושטף בשמחה גלויה את מלוא פני המלאך היפים שלו. הוא הניח את ראשו חזרה, ללא מילה, ונרדם מיד.
יקשה עלי להסביר את ההתרגשות והעונג ששמחת החיוך הזה, חוגגת אישון הלילה המשותף, עוררה בי. בבוקר, כשהתעוררתי, מצאתי אותו מכורבל בחיקי.

*

שרדתי את הגיהנום. העליה הזו מהדס מטילה עלי לא מעט אחריות, אבל החיוך הזה, והשמחה השקטה בלב אומרים לי ששערי הגיהנום נטרקו מאחורי בצלצול רועם, יורקים בבוז את מי שלא הצליחו לבלוע. בעור שיני, עם חתיכת מכנסיים ועור שנשארו בין שיניו של קרברוס, כלב תלת הראש השומר על הפתח, אני עכשיו בן חרות. כל כך הרבה כוחות ורצונות נפנים למצוא להם מטרות. שלום חיים, התגעגעתי אליכם, תודה שחיכיתם, תודה שלא התייאשתם לחפש ואף למצוא אותי בחזרה.

*

את מושה שלי, הינך נזר החיים האלה. ירדת אלי לגיהינום להביא לפיד. קצה של חבל נחוש היה בידי, אבל באת לחלק איתי את מנוע הסילון שתקוע לך בתחת (סתם הוא החלק הכי אינטימי שלך בלב שלי את חושבת?), את הנחישות לקבל הכל עכשיו. הצלחנו, לא בלי לפנות שדות מוקשים בשיניים, לברוא לנו גן מתוק בלב יער עבות פרטי משלנו, שהניח לנו בתורו לברוא את עצמנו, והאחד את השני, מחדש. לנחישות שלנו לקיים חיי סוטים גאים נוטפי עסיס חיים מרווה, ועוד בלב המאפליה, יש עכשיו חרות וגם תפקיד עצמאי: נחיה אותם כשלעצמם.

ואני לא יודעת אהוב יקר ,איך היתה לך האינטואיציה להשאיר לי בבית סיר פסטה עם שום.
רגע לפני "סיפור התחת" הוא הכין פסטת שום.
ורק היום כשחזרתי כל כך עייפה אחרי רצף של 9 שעות ישיבה עם אנשים משעממים מבלי לקחת ריטלין, הבנתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי היום.

הארוחה המשפחתית מוכנה!!!!
הדכאון שחטפתי מלחשוב על הכנת ארוחת הערב פג.
וכל שנותר לי לומר זה

ת ו ד ה א ה ו ב י

ואחרי הסופ"ש בא מוצ"ש. והלילה שאחריו. מתנה שאחרי המתנה. ישנתי כמו תינוק:

מושה התמוטטה קודם. נכנסתי לחדר וראיתי אותה, כפות רגליים קטנות ומתוקות כלפי בתנוחה האהובה עלי. שלושת רבעי על הצד, רגל שמאל לבנה וארוכה מושטת כלפי ורגל ימין כפופה בברך מושטת קדימה, תומכת בגוף.

ובמפגש משעולי רגליים ארוכים וצחים, פסגת האוורסט שלי, הדוומו של תל-אביב, מצפה השמיים המכוכבים של חלומותי, התחת הלבן, העגול, הכדורי, הנישא, הענוג, הרך והמוצק גם יחד של מושתי.

אז אני נשכב בין רגליה, מרים מעט לחמניה צחה ומוצקה אחת, משכיב את פני על פני האחרת ומוריד את הראשונה, סוכך את העולם. ואז מחבק, בידיים מושטות קצת למעלה את כרי הברבורית שלי. העולם נעלם. התאמה מושלמת, שני חלקי פאזל, עכשיו אני במחוזי, כל השאר נשאר בחוץ.
לקראת הרדמות, ליקוק ויניקה קלה של פרח האנוס המתוק והקטן, הענוג, המדוייק והמפרפר החבוי בלב מקדש השלג. אדלווייס. ככה אני אוהב לישון. כרי משי וסאטן צחורים מלווים אותי אל חלומותי. מוך אווזים מסתחרר ברוח ערפילית.

יש רק בעיה אחת. קשה למחרת להתרכז בדבר מלבד הזיכרון. מגע המשי של הלחמניות טבוע בעור, חקוק במצח, רך וענוג מעור הפנים של ילדים קטנים. ושום דבר, אבל ממש שום דבר, הכלול בשדה הראיה הממשי, לא יכול להתחרות במראה גבעות הקטיפה הלבנה המציפות את העיניים ברגע ההטמנה, רגע לפני נחיתת הפנים ביעד, צרוב על צידם הפנימי של העפעפיים.

אין לי שום דבר מושכל להגיד על הסופשבוע. אבל משהו חיב להאמר. יש לי צורך חזק לילל מול הירח. אבל עכשיו יום.
ארגנת לנו, מושתי, מסיבת קונספט ארוכה לסופ"ש כולו. והקונספט הפעם: "סדום ועמורה". אושר גדול, עונג בלתי נלאה. כשאת רוצה, אין עלייך. תיקון: אין עלייך.
אני מסתובב עם חיוך מטופש על הפנים. אנשים לא מכירים אותי. נהייתי תיכוניסטית אחרי הזיון המוצלח הראשון בחיים. והחזאי אומר: שרב כבד במיוחד עד יום רביעי, שבו בבית. כמו כוס תה רותח באמצע החמסין, החום שעולה ממני מקפיא כל שרב. לך שרב, חפש בהאנטארטיקה.
נתת לי כנפיים וכל הבוקר אני הולך על עננים.

הדבר שהכי קשה לשאת לפעמים היא תחושת חוסר היכולת לקחת מזולתך סבל, כאב או עצב.

אני רואה לפעמים את מושה נחבטת בכותלי לולאת המחט שהיא חייבת לעבור בה, אני רואה את המתח, הדאגה, החרדה שבתוך. לפעמים גם בפנים.
השנים האחרונות תרגלו אותי בכאבים. אני אוכל עשרה כאלה לארוחת בוקר. בדרך החוצה עושה בלשון "צו צו", מחלץ שניים שנתקעו באקראי בין השיניים, ויורק אותם לפני חרטום הנעל.

מושה לא. כשבאים הדמונים, כל אחד דורש ומקבל את מקומו ליד שולחן הסעודה עליו מוגשת צלויה ודלוקה, הנפש. הייתי לוקח אותם אלי. שישכנו בגופי, באקראי שלי. אני מעדיף אותם בתוכי מאשר בתוך מושה. קל לי לשלוט בהם בי מאשר בה. כשהדמונים והגרמלינים נמצאים בבטן שלי, אני יודע, אי פה אי שם, לשים אותם על מדף תצוגה ולהאיר עליהם באור כה חריף, כך שהם יתכווצו וימוגו.

לא תמיד זה הולך. לרוב אפילו זה לא.

אבל אני אוהב אותה בכל ליבי. קבל עם ועדה אני מכריז על כך פעם נוספת. אשה חכמה שאלה אותי לפני שבוע מה מצאתי במושה: נושאי שיחה משותפים, סקס, כוסיות. אני מצאתי לב גדול. אחד האחרונים ששרדו להכיל כמות כזו של רגשות, בעוצמה כזו ועם הנכונות לבעור באש גדולה, לפעמים מכלה. מצאתי ערכיות. מצאתי, כמובן, סקס מדהים. מצאתי אשה פקחית, חריפה, מצחיקה, חזקה, "מחוללת הניסים" קוראים לה במקום עבודתה.

אני אלמד להכיל אפילו את עצבייך. את תסמיני המחזור מהגיהנום.
אז מושה שלי תדעי. כשקם מרחק ביננו, פיזי או אחר, כמו בשבת שעברה, נפער הגוף שלי בכאב. קצוות העצבים נחשפים והם מגורים תמידית. שום דבר לא שווה את זה. נציל תמיד. נהיה האחד לשני.