בין השמשות

שר בשני קולות צלולים.

*

פוסט ישן שמחקתי פעם בטיפשות:

התינוק יודע

יש שיר ילדים מלא קסם של לאה גולדברג, פזמון ליקינתון.
כשהיה תינוקי הקטן בן מספר חודשים התחלתי אני להרדימו הרדמת לילה, זו המרחיקה מציצים מפתים לאין קץ, משום מה דווקא באמצעות שיר זה.
כך עד גיל עשרה חודשים. גם בערב האחרון ההוא מחוץ לבר חדש בתל-אביב כשאימו ממתינה בפנים, רוצה להתחיל בילוי אחרון, משוטט על פינה בנווה צדק הלוך ורצו, מנדנדו בזרועותיי ושר לו.
למחרת חזרתי מיום עבודה ומצאתי כי ביצעו בחיי פוגרום. בת זוגי הסתלקה, לקחה איתה את תינוקנו כאילו הוא רכושה הפרטי ועוד הרבה הרבה דברים חשובים פחות, כולל האמון הבסיסי שלי בבני אדם. הזמן היה לא טוב בכלל, באמצע עומסי פרנסה בלתי נסבלים, אבל משפחתי ועוד.
בצד השני של החור השחור, מקץ מלחמה זועפת, שתוקה אך נחושה, התחלתי לראות אותו שוב. לא עוד כחלק אינטגראלי של חיי היומיום שלי. ליבי נעקר מחזי והושב לי במשורה. לאחר עוד חודשים מספר, ולא באופן פשוט, שבתי להרדימו, לפרקים.
שיר היקינתון שתק.
כשהיה בני בן שנתיים, שב יום אחד מן הגן ממלמל שברי שורות משיר היקינתון. הצטרפתי אליו. נו מה יכולתי לעשות? בדרך קבע, כשהייתי מצטרף לשירתו הראשונית והשבורה, היו פניו מתמלאות הפתעה וחיוך מלא עונג, איך האבא הזה מתחבר לגן? הפעם לא. חיוך הרגלי נסק מתוך פניו המוארות ותוך שניות קפא, חזר על פניו והפך לבכי ברור וחד.
השתקתי את שיר היקינתון.
כחלוף שבעה חודשים נוספים, לאחר יום וערב מתוקים מצוף עם תפארת חיי הקטנה, התיישב הפושטק רב המעללים על הסיר לידי, והתחיל בסדרת קולות המאמץ. לפתע, באמצע החרבון, התחיל להתנגן מפיו שיר היקינתון. מופתע ומסתיר התרגשות הצטרפתי. כמו שאנו נוהגים עכשיו - אמוני שירה הרבה יותר, ובמיוחד דואטים, הוא חצי שורה, אני משלים. אני שורה, הוא שורה נוספת - מילים ולחן בשליטה מלאה. לכל אורך השיר, שני פעמי השיר, לוותה אותי דריכות קלה, יבוא בכי?
בכי לא בא. בגינה התנגן דואט שיר היקינתון בשקט הברור שלו. כשהסתיים הקנון השני – במילים "ולכבוד היקינתון, בני ישיר את הפזמון, ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן" - אמר השקרן הקטן בחיוך שובה הכול שלו, אבא אני לא אוהב את השיר הזה. למה יותם מתוק שלי, שאלתי. כי הוא עושה רעש. איפה הוא עושה רעש שאלתי והצבעתי על ראשו, כאן? לא. ביד? לא. בכתף? לא. אז אפוא הוא עושה רעש? הוא עושה רעש בבטן. אני יודע אהוב שלי, הוא עושה רעש בבטן.
אינני יודע, ישתוק שיר היקינתון או ישיר, ואם ישיר אם יהיה זה בטבעיות הפשוטה והקסומה שכה יאה לו. אני יודע שאני גנן מוכשר. בגני גדלים מינים רבים של צמחים קשי גידול, סחלבים וקמליות. אבל יקינתונים אינני מצליח יותר לגדל. עשיתי ניסוי, קניתי שניים יחדיו, אחד נתתי לגנן מתחיל השני נשאר אצלי. שום דבר. השני שגשג. הם מתכווצים מולי וקמלים תוך יומיים שלושה. ממש כמו שאינני יכול לשיר יותר את שיר היקינתון מבלי לגרום לילדים קטנים צער או בכי.

*

לפני מספר שבועות הסתיימה מלחמה ארורה, לאורך 4 שנות שרידה ארוכות מכל מידה. עם אקסית, אם ילדי. הסתיימה אפילו בהישגים לא מבוטלים בכלל. היקף ההישג הבא לא היה צפוי.

במהלך השנים האלה, שפע עלי יותם הקטן אהבה. מה שקיבל החזיר בחזקה. אבל משהו בתמונה היה תמיד לא שלם, לא מיידי, לא אוטומטי. טקסי היום הקטנים לא נבעו אחד מהשני בטבעיות. מקלחת לוותה לא פעם בבכי, והכי קשה הייתה השינה, בביתו השני, ביתי. לא מעט בגלל שאימו התעקשה לישון איתו יחד באותה מיטה, בביתו הראשון, ביתה, כמעט עד גיל ארבע.

לאורך שנות המלחמה, הלכו היקפי הביקורים של ילדי אצלי וגדלו, אבל מאז הסתיימה התרחשה קפיצת מדרגה. מה שהשתנה במיוחד היא מידת הקלות בה התנהלה פתאום השהות המשותפת. למתח שפג יש חלק ברור בעניין. אבל גם לי היה פתאום קל הרבה יותר להיות איתם. קשה להוריד מגננות כשמישהו לא מניח לך לחוש שילדך הוא לגמרי שלך, ועם מישהו, בשר מבשרך, שבכל רגע נתון יכול מישהו אחר לבוא ולקחת לך אותו.

אתמול זרם הכול בהרמוניה מושלמת. בתום ארוחת הערב הודיע לי יותם, "אבא אני מחכה לך במקלחת". כשנכנס למיטה, לקח לבד לעצמו ספר. הוא עוד לא יודע לקרוא, אבל הזיכרון שלו לסיפורים פנומנאלי, ובצד התמונות ראיתי אותו מספר לעצמו את הסיפור. עוד לפני שתותיתי הפיצפונית הולבשה פיג'מה הסתובב על צידו, רגוע לגמרי ואוטונומי ונירדם.

כששניהם ישנו נפנתי לסדר. לא הספקתי לבשל מראש, ועשיתי את זה כשהם כאן. שניהם לא אוהבים ביחד שום דבר, חוץ מאשר אחד את השני, ויש להם טעמים מסויימים מאוד, לגורמנטים הקטנים. כל אחד קיבל את שלו. ערימת הכלים הייתה גדולה ורעש המים, לא רחוק מחדרם, טרד כנראה את שנתם. ראשונה התעוררה ביתי הקטנה. "מיס פטל אבא". בבקשה, מיץ פטל, היא נרדמה מיד (אני יודע שזה לא תקין, אבל מה לעשות, אני לא יכול להגיד לא לאשה). הרעש שלה טלטל כנראה את יותם. מקץ דקות אחדות שמעתי אותו זז. נכנסתי לחדר.
מתוך שינה עבר למצב כריעה, ואז פקח את העיניים. כשהבחין בי חייך חיוך גדול והזדקף. חייכתי חזרה נפעם מן ההתעוררות המחוייכת הזו באישון לילה. משהבחין הוא בחיוך שלי התרחב חיוכו ושטף בשמחה גלויה את מלוא פני המלאך היפים שלו. הוא הניח את ראשו חזרה, ללא מילה, ונרדם מיד.
יקשה עלי להסביר את ההתרגשות והעונג ששמחת החיוך הזה, חוגגת אישון הלילה המשותף, עוררה בי. בבוקר, כשהתעוררתי, מצאתי אותו מכורבל בחיקי.

*

שרדתי את הגיהנום. העליה הזו מהדס מטילה עלי לא מעט אחריות, אבל החיוך הזה, והשמחה השקטה בלב אומרים לי ששערי הגיהנום נטרקו מאחורי בצלצול רועם, יורקים בבוז את מי שלא הצליחו לבלוע. בעור שיני, עם חתיכת מכנסיים ועור שנשארו בין שיניו של קרברוס, כלב תלת הראש השומר על הפתח, אני עכשיו בן חרות. כל כך הרבה כוחות ורצונות נפנים למצוא להם מטרות. שלום חיים, התגעגעתי אליכם, תודה שחיכיתם, תודה שלא התייאשתם לחפש ואף למצוא אותי בחזרה.

*

את מושה שלי, הינך נזר החיים האלה. ירדת אלי לגיהינום להביא לפיד. קצה של חבל נחוש היה בידי, אבל באת לחלק איתי את מנוע הסילון שתקוע לך בתחת (סתם הוא החלק הכי אינטימי שלך בלב שלי את חושבת?), את הנחישות לקבל הכל עכשיו. הצלחנו, לא בלי לפנות שדות מוקשים בשיניים, לברוא לנו גן מתוק בלב יער עבות פרטי משלנו, שהניח לנו בתורו לברוא את עצמנו, והאחד את השני, מחדש. לנחישות שלנו לקיים חיי סוטים גאים נוטפי עסיס חיים מרווה, ועוד בלב המאפליה, יש עכשיו חרות וגם תפקיד עצמאי: נחיה אותם כשלעצמם.