בין השמשות

זה לא שזה התפקיד שלה ואני לא עוזר.
אבל ברחתי למחשב.
כי אני מפריע.

היא נראית כל כך מתוקה כשהיא עושה את זה. פנים רציניות, מלאות הבעה, עושה פרצופים מאיימים ללכלוך, מתכננת מהלך אחד קדימה.
אני לא יכול שלא לנשק לה את הפרצוף. את הלחי הארוכה, את השפתיים המקושטות, את עגלי זיעת המן המתוקים.

והיא נובחת עלי. שאני מפריע.

היא כל כך מגרה במצבים האלה. ציצים מתוקים נדחפים מהמהירות קדימה, התחת מתקשת לתוך השרוואל, לתת תנופה שתקצר את הדרך למגב.
ההבטחה הרטובה בבתי השחי.
אז אני לא יכול להתאפק. אני מסנן "קדימה כלבה, לשפשף". יותר לתוך השפם שלי, מאשר לאוויר החדר. אבל היא שומעת. אוזניים של עטלף.
כשהיא מתכופפת לסחוט את הסמרטוט בדלי, אני כבר לא יכול להתאפק. משגר ספנק קטן לדרך, ככה באלכסון, בגניבה, כמו במקרה, ומיד מפנה את השטח. שגר ושכח.
אבל הצעקות שלה משיגות אותי אפילו כאן, במחשב.

וזה לא שהיא כזו שיה. כשאני מבשל למשל. אני אוהב יותר לבשל והיא יותר לנקות (מה זה אוהבת. נו, נסחפתי. אבל היא נהנית מההתמודדות הזו. נכנסת לחדר, נותנת למפלצת הבלגן מבט בעיניים, אני רואה את הגלולה נוצרת לה בצוואר, אז היא לוקחת אוויר, בולעת, ואיך שכמוסת המרץ מגיע לבטן משתחררת המערבולת. כול החדר עולה באוויר, הכל מסתחרר, ציוצי אימה נפלטים מהרהיטים. כשמסתלק ערפל הקרב, ערפל ולא אבק כמובן, ניבט לעין כל משגיח, חדר מוכנע, מאולף, מבריק, מסודר, משוסן להפליא).
אז כשאני מבשל למשל, אוי ואבוי עם אני מניח לדמיון ללכת.
רגע אחד של חוסר עירנות והאבא של ה"וודג'"ים תקוע לי עד הגרון.

אז עכשיו תוך כתיבה מתבהרת לי הבעיה. אני יודע איך להימנע להבא מהעימות הזה. זה כמו העסק הזה עם התימנים. למה שני תימנים לא יכולים לפתוח פחחיה ביחד (כי כשאחד מתחיל לדפוק על הפח, השני מתחיל לרקוד).
שני בידיאסאמים, שהם גם מתחלפים, לא יכולים לעשות ניקיון ביחד.
אולי נקח לנו עבדית או שפח ניקיון.