בין השמשות

ערב שישי עם ילדים. בכפר. כל הילדים. כולם ישנים עכשיו. גם מושה.

ישבתי לקרוא במחשב.

שפירית קטנה התבלבלה.
המסך, הלבן ברובו בבלוגים של הכלוב, הטעה את מערך הניווט שלה.
כמה שלא השתדלתי להסיח את מסלולה, היא שואפת אל האור הגדול הזורח מעל המקלדת.
כנפיים מרפרפות במצערת פתוחה, המצח במסך, והיא לא זזה מ"מ קדימה, לא נוסעת לשום מקום.

אני כמו השפירית הזו. גם משך חיי נראה כמו יממה אחת בלבד. עוד נפיחת אמבה על מחוג השניות, חצי מאה עברה.
וכמו השפירית הזו, עשרות שנים אני יכול כבר להגיד, מצחי ניבט, ליבי שואף, אני מתדפק אל הזכוכית של המסך, כאילו זוהרת שם בפנים שמש גדולה, בפס הקול - הדומיה של עבר הזכוכית מלכסיקון סרטי האימה, ואני לא מצליח לזוז מהמקום.