ואחרי הסופ"ש בא מוצ"ש. והלילה שאחריו. מתנה שאחרי המתנה. ישנתי כמו תינוק:
מושה התמוטטה קודם. נכנסתי לחדר וראיתי אותה, כפות רגליים קטנות ומתוקות כלפי בתנוחה האהובה עלי. שלושת רבעי על הצד, רגל שמאל לבנה וארוכה מושטת כלפי ורגל ימין כפופה בברך מושטת קדימה, תומכת בגוף.
ובמפגש משעולי רגליים ארוכים וצחים, פסגת האוורסט שלי, הדוומו של תל-אביב, מצפה השמיים המכוכבים של חלומותי, התחת הלבן, העגול, הכדורי, הנישא, הענוג, הרך והמוצק גם יחד של מושתי.
אז אני נשכב בין רגליה, מרים מעט לחמניה צחה ומוצקה אחת, משכיב את פני על פני האחרת ומוריד את הראשונה, סוכך את העולם. ואז מחבק, בידיים מושטות קצת למעלה את כרי הברבורית שלי. העולם נעלם. התאמה מושלמת, שני חלקי פאזל, עכשיו אני במחוזי, כל השאר נשאר בחוץ.
לקראת הרדמות, ליקוק ויניקה קלה של פרח האנוס המתוק והקטן, הענוג, המדוייק והמפרפר החבוי בלב מקדש השלג. אדלווייס. ככה אני אוהב לישון. כרי משי וסאטן צחורים מלווים אותי אל חלומותי. מוך אווזים מסתחרר ברוח ערפילית.
יש רק בעיה אחת. קשה למחרת להתרכז בדבר מלבד הזיכרון. מגע המשי של הלחמניות טבוע בעור, חקוק במצח, רך וענוג מעור הפנים של ילדים קטנים. ושום דבר, אבל ממש שום דבר, הכלול בשדה הראיה הממשי, לא יכול להתחרות במראה גבעות הקטיפה הלבנה המציפות את העיניים ברגע ההטמנה, רגע לפני נחיתת הפנים ביעד, צרוב על צידם הפנימי של העפעפיים.
לפני 17 שנים. 24 ביוני 2007 בשעה 16:14
