בין השמשות

הדבר שהכי קשה לשאת לפעמים היא תחושת חוסר היכולת לקחת מזולתך סבל, כאב או עצב.

אני רואה לפעמים את מושה נחבטת בכותלי לולאת המחט שהיא חייבת לעבור בה, אני רואה את המתח, הדאגה, החרדה שבתוך. לפעמים גם בפנים.
השנים האחרונות תרגלו אותי בכאבים. אני אוכל עשרה כאלה לארוחת בוקר. בדרך החוצה עושה בלשון "צו צו", מחלץ שניים שנתקעו באקראי בין השיניים, ויורק אותם לפני חרטום הנעל.

מושה לא. כשבאים הדמונים, כל אחד דורש ומקבל את מקומו ליד שולחן הסעודה עליו מוגשת צלויה ודלוקה, הנפש. הייתי לוקח אותם אלי. שישכנו בגופי, באקראי שלי. אני מעדיף אותם בתוכי מאשר בתוך מושה. קל לי לשלוט בהם בי מאשר בה. כשהדמונים והגרמלינים נמצאים בבטן שלי, אני יודע, אי פה אי שם, לשים אותם על מדף תצוגה ולהאיר עליהם באור כה חריף, כך שהם יתכווצו וימוגו.

לא תמיד זה הולך. לרוב אפילו זה לא.

אבל אני אוהב אותה בכל ליבי. קבל עם ועדה אני מכריז על כך פעם נוספת. אשה חכמה שאלה אותי לפני שבוע מה מצאתי במושה: נושאי שיחה משותפים, סקס, כוסיות. אני מצאתי לב גדול. אחד האחרונים ששרדו להכיל כמות כזו של רגשות, בעוצמה כזו ועם הנכונות לבעור באש גדולה, לפעמים מכלה. מצאתי ערכיות. מצאתי, כמובן, סקס מדהים. מצאתי אשה פקחית, חריפה, מצחיקה, חזקה, "מחוללת הניסים" קוראים לה במקום עבודתה.

אני אלמד להכיל אפילו את עצבייך. את תסמיני המחזור מהגיהנום.
אז מושה שלי תדעי. כשקם מרחק ביננו, פיזי או אחר, כמו בשבת שעברה, נפער הגוף שלי בכאב. קצוות העצבים נחשפים והם מגורים תמידית. שום דבר לא שווה את זה. נציל תמיד. נהיה האחד לשני.