עכשיו, כשכבר שקע האבק הדק על פני האבק הכבד ששקע על מסכת האירועים, שקע והתהדק, אפשר להסתכל בזיכרון.
מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא היה טוב, מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא הייתה אהבה.
אפשר להסתכל אחורה בבלוג. בחצי הבלוג השני בעצם. החצי המוקדם, הנלהב עוד יותר, נמחק כנבואה שחורה, אזהרה, תחנון, עוד בתום העידן הראשון, כבר מזמן.
יחסיות המבט? חולשת הזיכרון? לא נראה ככה.
לא עם: "מוטב להתגעגע מן המרחק, מאשר לטבוע בקירבה ...באור החורך של היום ...אני אוהב אותך כל הזמן ...זיקוקי דינור עפים אל על ומתפוצצים ישר מן הזין שלי".
לא עם: "חלמנו חלום ועכשיו הוא היננו ...נשיקות על כל פיסת גוף ...אור של אהבה שלי ...גם בעוד אלף שנה אוהב אותך".
מישהו/הי הינו/ה שקרן/נית פתולוגי/ת, אז או עכשיו.
***
עוד משהו - אהבה לא צריכה בלוגים.
דוד אבידן כתב פעם בשיר בשם "בעיות אישיות":
"כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך. / לא יכלתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך.
...
העצים לבלבו בירוק והשמש הלכה והשחירה, / וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר.
...
בא האור הסופי וסילק כלספק והותיר / רק את בית-הקולנוע לבן ולוהט בשמש.
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר / בל יראה בשמש.
ומי שאוהב בל יעלה לעיר."
. (מתוך הספר "בעיות אישיות" 1957)
אהבה לא צריכה בלוגים, אהבה לא צריכה תופים וטאראראם, אהבה צריכה שקט.
אם בן/בת הזוג ממהרים לרוץ לפתוח בלוג אהבה, בדוק/קי מיד בציציות או בציצים.
מי שצריך/כה דקלראציה פומבית, ומניה וביה צריך/כה את המבט התומך והמחזק של אחרים, לא יכול/ה כנראה בעצמו/מה, או לא יכול/ה כנראה בעצמו/מה די הצורך.
מי שצריך/כה לצלם את עצמו /ה אחת לפרק זמן ולהציג לציבור, צריך/כה התרגשות שלא יכולה לנבוע מתוך עצמו/ה. "תראו אותי מה יש לי, איזה כישורים מנטליים יש לי, איזה ספיקות נפש יש לי". הוא/יא מוכיח/ה, בעיקר לעצמו/מה, כישור, בעיקר כזה המועמד אצלו/לה בספק. מושא האהבה הולך לעורף. מצטלמים על רקעו. הוא מכשיר שמשתמשים בו. שמשתמושים בו.
זהו ההיבט הנרקסיסטי של אהבה, היבט שאפילו חוסר אהבה עדיף עליו.
***
מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא היה טוב, מישהו/הי אמר/ה שאף פעם לא הייתה אהבה.
זהו ההיבט הנרקסיסטי של אהבה.
מישהו/הי שיקר/ה במלוא גרונו/נה, אז או עכשיו.
המישהו/הי השני/ה מתנצל/ת בפני מעט קוראינו, על שבולבל מוחם.
בולבל והישתומש.
.
[b]
לפני 14 שנים. 11 במאי 2010 בשעה 16:27
