בין השמשות

הגוש הזה שכל שנה מחדש מתיישב לי על השקדים ביום שלפני עד צהריי היום שאחרייי.
גוש כזה שדומה לכדור שלג שגדל ומשתבח לכל אורך המדרון. ואז בסוך הוא מתפוצץ.
הרי כל שנה אני הופכת חרדתית ואז שהכל הופך לשגרה זה נרגע לי.
השנה משתמוש לא לידי כדי לתמוך בחרדות האמהיות הללו( שנולדות כשנולד הבכור או במקרה שלי הבכורה) משתמוש עובד עד אובדן הכרה (וגם בלילה אני שומעות שברי שיחות עם העובדים איתו) ואני פה מחכה שכבר יחזרו השתיים האלו מבית הספר. לא הגוש השנה לא יתפרק כל כך מהר כי מיד אחרי זה אני עפה לטכס המאוד קשה (בעיקר לי ופחות לעם) הטכס הזה "בעוז רוחם" . "בעוז רוחם" אלו שבעוז רוחם,הם אלו שנמתח להם מנגנון הסטרס שלא ישוב למקומו לעולם. אני הולכת לטכס הזה כי הוא מקבל אות מופת ,הוא חבר הוא אח אבל היום הוא אח פצוע שבור וכמו שהוא מכנה את זה "טחון מוח". אני אלך לבושה בטוב טעם עם טעם מר בפה לארוחת הערב והטכס...הלוואי שלא הייתי צריכה להיות שם.

שנה טובה