לאידעת סתם דברים שאין לי מקום אחר לכתוב

לצערי יש לנו מלא מלא חברים משותפים. והוא חלק משמעותי מהקהילה הקווירית. ואני לא מצליחה להוציא אותו מהחיים שלי כי הוא תמיד נכנס פנימה מהצד בכל מיני דרכים, וכל האנשים ביקום מכירים אותו בערך, גם בטח הרבה מכם. 

ואין לי כוח. הוא פגע בי מאוד (לא שהייתי רוצה שלא תהיו חברים שלו, זו לא פגיעה מינית או כלום) ואני עדיין אוהבת אותו ואני רוצה להיות מסוגלת לשכוח ממנו פשוט, מכל החוויות שהיו לנו, מהסקס, מהכל.

וזהו אדק תרקדו או משהו

לפני כבר כמה שנים נתתי לשולט שלי לכבות עליי סיגריה. מתי על זה, זו תחושה אינטנסיבית ומדהימה של סימון ושייכות. 

היום אני יודעת שמערכת היחסים שלי איתו הייתה נורא, נורא רעילה. היינו יחד כמעט שנתיים, לא חיפשנו את אותם דברים, לא תיאמנו ציפיות, הוא לא ידע לעשות אפטר קייר בשיט, ולפעמים הרגשתי שהוא לא מבין ולא אכפת לו מה אני מרגישה. 

נפרדנו כבר לפני חצי שנה. זאת אומרת, נפרדתי ממנו, בתור פרטנר ובתור בנאדם - אמרתי לו שעדיף שלא נדבר, שאני לא יכולה להתמודד איתו. ומאז לא דיברנו. אני אוהבת אותו המון, אבל אני עדיין שלמה עם הפרידה. 

ועדיין יש לי צלקת קטנה על הירך. 

וולפ הבחורה שכתבתי עליה לפני שבוע ומשהו אמרה שפולי לא מתאים לה (שזה לגיטימי לגמרי) אבל כאילו עדיין ממש מבאס, אז אם יש פה דומיות שרוצות להציק לי בפרטי אתן מוזמנות. אניוויי, החברה שלי הייתה פה בסופש, והיה כיף ואני אוהבת אותה, אבל לא עשינו *כלום*. כלום כלום. לא רק סקס, כי זה לא הדבר העיקרי בחיים, אבל בייסקלי ישנו כל הסופש. זה כיף והכל, אבל מניחה שזה לא ככ מה שאני מחפשת. אנחנו שתינו עייפות ועל כדורים למיניהם אז זה מובן, אבל עדיין. 

פשוט, לבד לי נורא. 

כן, אני טרנסית אמיתית. למעשה, אני אישה. ולא, לא עשיתי ניתוחים, ואני לא מתכננת לעשות. יש לי שיער גוף ואין לי כסף להוריד אותו. אני לא נראית נשית תמיד, כי לפעמים החרדה והדיכאון מנצחים, וכי יש לי מקומות בחיים שלא יקבלו את זה תמיד. אני סובלת מהגוף הזה, תאמינו לי, והשאלות שלכם לא עוזרות. 

לכו לעזאזל אבל בעדינות כזה, כי אני נחמדה

אני יושבת בדירה, גיטרה ביד, מתוסכלת מאקורדים שאני לא מצליחה לנגן. יש לי את הגיטרה הכי סקסית בעולם, אני מאוהבת בה, ועדיין אני בקושי מביאה את עצמי להוציא אותה מהתיק. משהו בעובדה שאני לא טובה בלנגן בה פשוט... הורג אותי לאט. אני מרגישה נורא לבד ליד הגיטרה היפהפיה שלי, עם החתול למרגלות המיטה. אין לי ממש חשק לכלום, אבל לא באופן עצוב, סתם באופן דיסוציאטיבי.

שוקלת המוות בכף המאזניים;

בכף השנייה אנשים אהובים, 

זכרונות כה יפים וימים יחפים, 

צלילים מרגיעים וגגות רעפים. 

המהום רעמים, וברקים בשמיים

מכונית ברחוב, וגשם שוצף - 

בחוץ כה סוער אך שקט ועוטף

בפנים רק גיטרה ושיר מלטף. 

החלטתי לנסות לכתוב פה קצת, כפורקן בעיקר אבל גם מוזמנותים להגיב אם משהו מרגיש רלוונטי. 

אני מתכתבת כרגע עם שולטת שעושה רושם ממש טוב, אבל היא עונה רק פעם ביום בערך וזה מתסכל ברמות. זה לא עוזר שאני נקשרת נורא מהר לאנשים שמתעניינים בי, אז אני בודקת אם יש לי הודעות ממנה כל הזמן למרות שבטוח שאין. זה... מתסכל. זו גם לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. זה היה גם עם האקס המיתולוגי שבסוף נפרדתי ממנו כי לא הצלחתי להתמודד עם התחושות האלו. לא יודעת אם להמשיך לכתוב לה או לא.