אתמול ראיתי ברחוב זוג מאוהב.ידיים משולבות.מבטים שמרוכזים בעצמם,נשיקה לוהטת.חוסר יכולת להוריד את הידיים אחד מהשני,והרצון הכל כך בולט של שניהם רק להיות הכי קרובים זה לזה.
אני מקנא בהם.
אני מקנא כי לרגע בחיי גם לי היה את זה ומאז שרגע זה נעלם,אני בלימבו מנטלי.יש לי הרגשה שלעולם לא ארגיש את הרגשות האלה.ולעולם גם לא ארגיש משהי שאוהבת אותי. זה כבר לא יקרה.
זה לא יקרה כיון שאני לא מאמין למין הנשי.לא בוטח בהן.
ומפחד מהן.
פעם הייתי בן אדם אחר. יותר שמח.חברותי ובעל קסם.
היום נשארה בי מרירות אין סופית.
לפחות לגבי,כל קשר שהיה לי נגמר רע. ולאט לאט נשארתי ככלי ריק.את כל תמצית חיי הן לקחו ממני.
וכשהאחרונה עזבה,היא השאירה אותי ריק וחלול מבפנים.
אני כבר יותר מארבע שנים הולך וחי את היום יום.
מנסה לעבור עוד יום ועוד יום.להפסיק לחשוב עלייך.
להפסיק להרגיש את הגהינום שבו אני שרוי.להפסיק
להרגיש.
ואני יוצא עם נשים. וזיינתי כבר הרבה וגם הזדיינתי הרבה .עם הרבה נשים וזה לא זה.אני לא מוצא את
התרופה.אני לא מצליח לשכוח אותך.והאמת אני לא רוצה.
אני רוצה שנחזור להיות ביחד.אבל זה לא יקרה לעולם אני יודע זאת.
לעולם לא אוכל לאהוב משהי אחרת.אהבתי אלייך היתה טוטאלית, איך אני יכול להמשיך הלאה?
זרקת אותי כסרח עודף.משהו שיפריע לך להתפתחות הטבעית שלך.אמרת שלכל אחד מאתנו יש את המסלול שלו בחיים ואת לא חושבת שהמסלול שלנו חופף יותר.
איזה בולשיט.בטח בשלב הזה הזדיינת כמו שפנה במעונות,עם החבר שלך.פאק יו ביטץ'!
איך שרפת אותי,איך גמרת אותי לגמרי.לעולם לא אאמין
לאף אחד בגללך.לעולם לא אוכל יותר ממש לחייך.
כן א. ר. אני מאחל לך שתלכי לאבדון.שתפסעי גם את במשעול המוביל למועדון.המועדון שסרז'נט פיפר יסד.
פתחי את הדלת והיכנסי. בתוך החדר רק אני אהיה.
ועיני מלאות שנאה ויאוש
לפני 19 שנים. 4 ביוני 2005 בשעה 7:51