מחשבות של יום יום

עקב נסיבות קיצוניות אני נאלץ להתנתק לתקופת מה.
אחזור כשאוכל.

כתבתי את זה לפני קרוב לשנתיים.
אני חושב שזה עדיין בר תוקף:

את במחשבותי ואף פעם לא נעלמת
מקדש חלומותי ואת אפילו לא משערת.
רוצה להיות שלך בגוף ובנשמה
לתת את כולי,לגמרי להיכנע.

את במחשבותי לחלוטין בי שולטת
עושה בי מה שאת חפצה ולעולם לא מסיימת.
את מושא ההערצה שלי ולעולם לא תדעי.
כמה אני רוצה להיות שלך, ושכל רגע תהיי איתי.

את היא הגבירה,שלה אשתחווה
את היא המלכה,שלמרגלותיה אסתופף.
לנשק את רגלייך רוצה מעתה ועד עולם
לקבל את יסורייך בזמן שלא יגמר אף פעם.

הן אני הוא המוטרף שלא רוצה יותר גבולות
להוכיח לך גבירתי,שיש בי את היכולות
להתמסר בצורה מוחלטת מבלי לבקש כלום.
רק את הנאתך ממני,ולא יותר,מאום.

הסיפור שלה מסופר על ידי כל כך הרבה אנשים.
הונגרייה יהודיה ולא כל כך דתיה.
לא בת בכורה,ולא הכי צעירה במשפחתה.
שיער שחור, עיניים כחולות ויוקדות. כל כולה מתריסה.
מתריסה כנגד האנטישמים,מתריסה גם כלפי הנאצים
ונוקמת את נקמתה.
"אני אחיה ואפרח, ואתם תמותו".
ולא ידעה עדיין, עד כמה צדקה.
היא שרדה והימשיכה הלאה. לארץ ישראל שמה פעמיה.
עלתה על אונית מעפילים,ושם פגשה את בעלה.
שבוע אחרי שהיו ביחד אמר לה: "אני אוהב אותך."
והיא אמרה. "מתי נתחתן?" כל כך פשוט וכל כך מתאים.
הריון כבר בקפריסין. לידה בישראל שבקושי היתה בת שנה.
ועוד לידה,והמשפחה עם השנים מתרחבת.
בעלה בשליחות המדינה. והיא בשליחותה. הדבק של המשפחה.
ועוברות השנים, והילדים מתחתנים והבית מלא שמחה ואושר.
וגם כשקשה,אז היא יודעת ומנחילה את תורתה לדורות הבאים:
על הכל תגבר האהבה ,החריצות והשמחה.
והיא תורמת, ומתנדבת ועוזרת לזולת.
ןילדיה הבוגרים כבר,משתאים ומתאמצים לעמוד בערכיה שערכי
אמת הם.
וכל אחד מצליח ופורח בדרכו שלו,דרכה שלה.
והבית מתמלא בהרבה נכדים,ואף תורם של הנינים מגיע.
ושמחת החיים משפיע גם עלי ,אחד הנכדים.
וזהו כוחי מפני היאוש הנוראי. כי זאת היא מתנתה.
שלה ושל סבי.
אולי אני לא עשיר גדול.אולי לעולם לא אהיה גיבור.
אבל כל חיוך שיוצא ממני. היא מורשת זכרון.

לפני שלושה ימים הלכת בפעם האחרונה.
ואני מוצא עצמי מעל קברך. אוחז באת חפירה.
ובפעם השניה מזה עשור,אני מוצא את עצמי בוכה.
ומתגעגע כל כך.
השלמתי עם עזיבתך מזה כשבועיים.
אבל בלילות הבטן מתכווצת,ובעיניים דמעות
החור הזה שנפער פתאום בליבי.לא יסגר כל כך מהר.

לילה טוב סבתא ושתדעי כי ניצחת.
ניצחת את הצוררים בכוח החיים.
ניצחת את כל הקשיים והמחלות.
את ממשיכה הלאה לפאזות אחרות.
ומשאירה את צוואת החיים.
למצוא בכל דבר רע את הטוב.
ולזכור מהם הדברים הנכונים.
והטובים.

פגשתי אותה לפני כשלושה חודשים. מין ההתחלה היה ביננו איזה קליק.
היא ידעה מה אני ואני ידעתי שאני רוצה להיות סאב שלה. החוכמה שלה, החריפות
יחד עם הסטייל, שבו אותי .
היא העניקה לי קולר שאותו חיברה לרצועה. רצועה שאף אחת לא יכולה להחזיק אלא אם היא מסכימה לכך. ואם אני מאפשר למישהי אחרת להחזיק את הרצועה אז אוי ואבוי.
את הבנת את זה מלכת הכלוב?:)

פתאום אני מבין שאני לא לבד. וההרגשה הזו לא רעה בכלל.
אני רק מקווה שאוכל לעמוד בציפיות שלה.
miss night הנערצה.מקווה להיות שלך לנצח.

העונות מתחלפות ואיני מרגיש את הזמן. הקור החודר של ינואר התחלף באחת לחום היוקד של יולי,
וטוב שכך.
החום היוקד הציף את ליבי לפני עשרה ימים. הגבירה שחיכיתי לה הופיעה.
היא יודעת את אשר בליבי. היא יודעת עד כמה אני כמה אליה.להיות בחברתה
להיכנע לכוח המדהים שהיא עוצרת בתוכה ,להיכנע לה בגופי, להיכנע לה בנפשי.
והיא יודעת את זה ,והיא מקבלת את הכניעות שבי כדבר טבעי .אני שלה ואתמול
כאשר היא חיברה לצווארי את הקולר ידענו שנינו שזוהי רק ההתחלה . התחלה למשהו שבעל
פוטנציאל כביר.
הגבירה שלי החליטה לעורר את הענק החי בחלומות ולהביא אותו למציאות שאם היתה עגומה
בעבר אז היא השתנה באחת ביום שבו נחו אליה עלי ואותו יום שבו נישקתי את רגלה.

אני הוא אותו ענק. אני הוא זה אשר קם כיום כל בוקר עם חיוך קטן בלב,ושיר על השפתיים.
אני היום שמח. 😄

זה קרה לי שוב והפעם בצורה כל כך מוקצנת וקשה.
היא הגיעה אלי לחלום. ביקרה אותי בעבודה וכשראיתי אותה השתנקתי.
פעם אחרונה שראיתי אותה היה לפני שנה וחצי בשדרות יהודית.הייתי אז שליח וקלטתי
אותה יוצאת מבנק הפועלים שבכניסה לרחוב המסגר בתל אביב.לא ראיתי אותה ארבע שנים שלמות
וחשבתי שסוף סוף יצאתי מהדיבוק.אבל כשראיתי אותה יוצאת מהבנק ידעתי שאני חייב לדבר איתה ולו לשתי שניות.
היא ירדה במדרגות לכיוון ראפיד.היתה צריכה לחתוך את שדרות יהודית ושם חיכיתי לה.
היא התקרבה אלי אך לא זיהתה אותי. הייתי שמן יותר,עם זקן ולא ממש שמרתי על עצמי.
רק כשקראתי בשמה היא הסתכלה שוב ואז זיהתה. חיוך עלה בשפתיה ,חיוך נבוך.אחרי
שתי דקות של דיבור מנומס בין שנינו המשכנו כל אחד לדרכו. לא יכולתי לאמר לה עד כמה
אני עדיין אוהב אותה,לא יכולתי לאמר לה איך כל יום שלא היינו ביחד,התנפצתי לרסיסים ואספתי את עצמי בכוח שוב. לא יכולתי לאמר לה כמה פעמים רציתי למות בגלל שהיא עזבה אותי.לא יכולתי לאמר לה כי לא רציתי להכאיב לה,גם אם זה כל כך אכל ואוכל אותי מבפנים.
אהובתי האולטימטיבית שעזבה אותי לפני כל כך הרבה שנים בדיוק כשהטבעת היתה מונחת בכיסי.
מאז אני מת מהלך.
הלילה פגשתי אותה שוב .היא הגיעה אלי לחלום,אמרה שהיא רוצה לנסות שוב. חיבקתי אותה,נישקתי
אותה,התעלסתי איתה כאילו כלום לא קרה.בסוף היא שוב עזבה אותי בטענה שזה כנראה לא זה.
הלילה היא ביקרה אותי בחלום שהפך לסיוט.
התעוררתי לבוקר של מציאות קרה.

האמת, כולנו משלים את עצמנו בסביבה הוירטואלית. המילה הכתובה יש לה כוח משלה וכאשר היא באה מאיתנו אז על אחת כמה וכמה. פתאום אתה רואה תגובה שלך באתר זה או אחר, אתה רואה התיחסות לאותה תגובה,לחיוב או לשלילה,היינו הך.ואתה חושב, הופה, מענין.
לאט לאט אתה נכנס לעולם הזה יותר ויותר, מגיע לאתר שמאפיין אותך ובהתחלה אתה מרגיש סבבה ושהגעת למקום הנכון.
תמימות, זה המפתח. תמימות שבאה מחוסר הבנה בסיסית של החיים ובני האדם.
לאט לאט התגובות מצטברות. ההתיחסות אלייך הולכת וגוברת,והפרופיל הוירטואלי גם הוא תופס תאוצה.האגו מתחיל להתנפח ואתה מרגיש שאתה מלך העולם. יש בך היכולת להשפיע ולגרום למהלכים כאלו ואחרים באותו אתר. מהלכים שאתה חושב שהם הנכונים מבלי לחשוב על הצד שכנגד.
ניהול. בשלב מסויים אתה הופך למנהל פורום שתמיד רצית לנהל(אדיוט,מה אתה חושב לעצמך? מה זה אומר בכלל תמיד רצית לנהל,כאילו שזו שאיפת חיים) . אבל אם מסתכלים במראה ומתחילים לראות את האמת הפשוטה,אז למעשה האמת אומרת שאתה חיי בניוטרל ונוסע רוורס.
אבל האגו, הו האגו שלך ממשיך לעבוד שעות נוספות ואתה כן חושב שזה מדליק ומענין, ומנסה בכל כוחך להשפיע על אנשים אחרים שיראו את החיים דרך המבט האישי שלך ולא שם לב עד כמה החיים צוחקים לך בפרצוף, עד שאתה מקבל את הכאפה של החיים ומבין שכל מה שהתחיל במישור הוירטואלי גם יסתיים במישור הוירטואלי.
אנשים שאתה חושב שהם ידידך,אתה מגלה שהם ממש לא, ובסך הכל הם קידמו את עניניהם האישיים,ואין מה לעשות כי בעצם למה שהם לא יעשו את זה?
עקרונות שאתה חושב שחייבים להיות עקרונות ברזל בדו שיח הדיגיטאלי הזה מתגלים כמרגרינה ביום קייץ לוהט, ובסופו של דבר כל מה שעשית חוזר לך לפרצוף.
הבלון מתחיל להתרוקן. ואתה מגלה שהדיעה שאתה מחזיק היא דיעת מיעוט,יותר מזה, אתה מתחיל לגלות על עצמך דברים שלא חשבת שניחנת בהם, עד שאנשים אחרים מתחילים להאשים אותך בהם. וכל שקר יתפס עם חוזרים עליו מספיק פעמים. ידיד אחד קרא לזה חוק נתניהו. הוא כנראה ידע משהו על זה.
הבלון ריק מתוכן. אתה מגלה שהכל תפל כל כך, ושהחברה הוירטואלית שחשבת שהיא חפצה ביקרך, לא יורקת אפילו לכיוונך.אתה אפס, כלום ואפשר להשתין עליך בקשת,ומרוב הפגיעה אתה משתתק.נעשה משותק וקטטוני וכל מה שאתה מרגיש זו בחילה עצומה,רצון להקיא שמתחלף ברצון לשבור לרסיסים את הדמות הוירטואלית.להעלים אותו לגמרי ןלהתנתק.

אז מה נשאר לעזאזל? לפרוק את הכל בבלוג הפרטי,שיושב באתר יחד עם מאות בלוגים אחרים.לפרוק את הכל,ולטמון מתוך ידיעה שכל מה שאני חש כעת גם ישאר כאן ללא ענין מצד אנשים שבעבר ענינו אותי ואני אותם. מבחינתם אני מת וירטואלית ולמעשה גם מבחינתי.
אלריק עשה את שלו ואלריק יכול ללכת.
משהו תמיד יבוא במקומו כי אין אדם ללא תחליף.
אך מה יהיה עלי? האיש שמאחורי אלריק?
מי יידע? ולמי באמת יהיה איכפת?

דברים יכולים להיות קבועים,דברים יכולים להשתנות.אני רואה את מה שכתבתי לפני למעלה משנתיים ואני פשוט צוחק.
כנראה שצריך פרספקטיבה בחיים ואת התמונה הכוללת רואים רק במהלך של שנים ולא ימים או חדשים. אוי התמימות של היגון השחור.אני קורא את מה שכתבתי ואני לא יודע אם לצחוק על עצמי או להוריד איזה כאפה למוח.
בטח מצ'עמם תיכו לקרוא את ההתבכינות והיללנות הזו.מבטיח שזה לא יקרה יותר.
לא שהמצב האישי השתפר בצורה דרסטית. ממש לא. אבל נראה לי שאני יכול להתמודד יותר טוב עם המצב.
אז ככה, עדיין מחפש את המתאימה לי למרות שאני לא בטוח שהיא צריכה להיות דומית.גם ונילית עם פתיחות ודמיון הולך.
כתבתי עוד ספר במהלך השנתיים האחרונות. הוא לא היה מספיק טוב ולכן גנזתי אותו.
מי יודע,אולי בסוף יצא לי משהו שגם הקוראים יהנו ממנו וגם אני אהיה שלם איתו.אבל זה תהליך ארוך והסבלנות בהחלט מתבקשת כאן. אני אהיה סבלני ומקווה להמשיך להיות אופטימי.
להת בקרוב :)[b]

עוד יום עובר. אותה רוטינה מעצבנת.עבודה ועוד עבודה
ובסוםו של יום אני מגיע לבית קר.בית של רווק.
אני שונא את הדירה שלי.לא מוכן להשקיע בכלום.
למה?האם זה יועיל במשהו? האם זה ישנה משהו?
הרי גם ככה אני רואה את החיים דרך פילטר שחור.
והייתי מסיים אותם מזמן אלמלא מספר קטן של אנשים שמשום מה יהיה להם קשה מדי.אבל טחנתי את זה כבר.
והקילור שלי גם הוא יותר מדי ווירטואלי ופחות מדי ממשי.אני מתחיל להטיל ספק אם הוא יתממש אי פעם.ואולי לי זה לא מתאים לשמש בסאב למישהי
שיש לה חבר.זה משאיר אותי רק עם הכאב בלי
אהבה.איך אפשר לעשות את זה לעזאזל?אני
זקוק למלכה וחברה.אחת שגם תדע איך לזיין אותי,אבל תרצה שגם אני אזיין אותה.
אחת שאחרי סשין תשאר איתי,ןלא תלך כי יש לה משהו שמחכה לה והיא לו.
חבר טוב שלי מתחתן.אני שמח בשבילו.אבל האמת היא שאני לא כל כך מתלהב להגיע לחתונה שלו.
יש לי ארוע משפחתי בסוף השבוע.ואני שוב פעם עושה את מה שנדרש ומגיע לארוע,למרות שהדבר היחיד שהייתי רוצה לעשות כרגע זה להכנס לים
ולשחות הכי רחוק שאפשר.אני מרגיש רע נפשית.אני מרגיש רע גופנית.אני מרגיש רע.
ככה זה אצלי בקיץ. ככה זה אצלי גם בחורף.
ככה זה בעונות המעבר.
פילטר שחור כבר אמרתי?

אני לא יודע.אולי זה הקילור הצפוי,אולי זה בגלל
שאי אפשר להיות כל הזמן בדאון מתמשך כזה,
אבל אני מרגיש קצת יותר טוב.
כמעט כלום לא הישתנה. אותה עבודה מחורבנת,
אותו עתיד מעורפל. רק שהמחשבה על השוט המתקרב ועל השליטה שבקרוב תעבור למלכתי גבירתי.מטבע הדברים שברגע שתשומת הלב שלי עוברת אליה כל השאר לא חשוב ולא משנה.
וכיום אני לא מוצא יותר ריגוש במערכת ונילית.
אני רוצה את השליטה.את הקשיחות. את ההשפלה והעונש.אני רוצה לרצות,ואני רוצה להרגיש את תחושת האונס.
רוצה להיות סאב. ובקרוב אדע עד כמה אני באמת רוצה.
שעת המבחן מתקרבת.