מחשבות של יום יום

אני מכיר אותה עוד מהתקופה בה עבדתי בקבוץ בדרום. היא היתה החברה של מתנדב שבאותה תקופה
הפך להיות חבר טוב שלי. כשהיכרתי אותה לראשונה היתה ילדה יפהפיה בת 16 שחיוך שלה גרם לי
להשתנק.אבל מה שגרם לי להרגיש כלפיה אף יותר היה ערב אחד שמצאתי אותה בוכה.שאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שזה עתה היא קלטה מה קרה ליהודים בשואה. עד אז היא נחשפה לזה כמו כולנו ועברה על סדר היום
כמו רוב רובינו. אבל פתאום זה נכנס בה בעוצמה והלם בה כמו פטיש של 10 קילו. היא לא ידעה איך להתמודד עם זה והדמעות
זלגו ממנה ללא שליטה.כדור שלישי אני יכול להבין אותה. בלי שום מעצורים חיבקתי אותה. מין חיבוק תמים שכזה שאין מאחוריו שום
כוונות. חבוק טדי. והיא בכתה. הוי כמה שהיא בכתה.
אולי בגללה ריצ'ארד ואני נעשינו חברים ויחד היה לנו מעגל חברתי שכלל עוד כמה מתנדבים וחברים וחברות נוספים.
אחרי העבודה תמיד היינו יחד. היינו עושים טורנירי שחמט ממסטלים תחת, יחד עם כולם חגגתי את "saint patrik day " עם ים של בירות,
אפילו למדתי לקבל את מנצ'סטר יונייטד בטלוויזיה בלי לקלל. הטיולים לסיני הנסיעות לחוף, הנסיעה לתל אביב ישר אחרי שהם נחתו על מנת שיכירו
את החברה החדשה שלי שגרה אותו זמן בעיר.
למדתי לאהוב את עצמי יותר בגלל אותה חבורה,שעד היום תודות לפייסבוק הצלחנו לשמור על קשר אחד עם השני.
ופתאום היא חזרה לארץ אחרי שנים של שהייה בחו"ל. לא הספקתי להיפגש איתה בגלל הנסיעה לניגריה. ואני חושב עליה לא מעט
וקול שבתוכי אומר: "שוב התחרפנת אלריק? עוד פעם להתאהב במשהו שלעולם לא תשיג? לא נשבר לך הלב מספיק פעמים?
שוב צלקות ודימומים נפשיים שמובילים גם לדימומים פיזיים?"

ואני רואה אותה בתמונות המעודכנות בפייסבוק. את אותו חיוך מדהים. את אותה אישה מדהימה שהיכרתי כשעוד היתה ילדה קטנה בת 16 .

אני צריך טיפול....