מחשבות של יום יום

another independence day and i am all alone.

fuck this shit

אפילוג

אז כנראה עוד תשובה שלילית. לא מאשים אותה. המציאות הטופחת על פני היא המציאות

ולשנות אותה לא קל.

עובד משמרת ערב. לא מתלונן. שיפור בתנאים. מרגיש טיפ טיפה פחות לחוץ.אבל בסופו של דבר

עדיין באותו מירוץ עכברים מטורף.

ולבד. כל כך לבד...

ואני מקבל וואטסאפ אכזרי מקבוצת חברים. אתמול בנו נהרג מתאונת דרכים. זה כל כך מעציב.

כמה סבל הוא עובר. איך אפשר לנחם בכלל.

אני חושב שאני הולך לשנות כמה דברים.

אני הולך לקחת הפסקה ארוכה מכאן וגם מהאתר השכן. כנראה גם אוריד במשקל ואשנה את

אופן חיי.גם ככה מרגיש שהשקעתי יותר מדי שנים בחיפוש אחרי משהו שאולי כבר לא מספיק

חשוב לי יותר בחיי.

עכשיו אני כי ההוא הלך....

על הפרק פרשת בוכריס ועוד פרשות מזעזעות אחרות

אני לא אכתוב על הפרשות את מה שכבר כתבו,שידרו וסיקרו בכל דרך אפשרית.כמו רובינו (אני מקווה) אני רוצה שבוכריס יבוא על עונשו

ובחומרה. ואני בטח לא אראה סרט של ברטולוצ'י יותר בעתיד.

אני מגדיר את עצמי כשוויוניסט ולכן אני כועס . אבל עמוק בפנים אני שואל את עצמי האם אני כזה?

כי היו שניים או שלושה מקרים שזכורים לי מעברי, שבמבט לאחור נעו בין התחום האפור ולשחור ממש .אז איפה אני בסיפור הזה?

אני מדבר על מקרים שקרו לפני המון זמן במאה הקודמת בשנות השמונים והתשעים כאשר עוד הייתי ילד נער ובחור צעיר.

ועדיין אני מרגיש נבוך ומתבייש בעצמי.

הנסיון הראשון להשגת מין אוראלי (כשאני המבצע) עם מישהי שהייתה 4 שנים מבוגרת ממני וכל מה שיכולתי לחשוב זה עליה.

מזמן סלחה לי על כך והגדירה זאת משובת עלומים. מעולם לא שוחחנו על כך אבל היא עדיין לא מוותרת על חיבוק ממני כשהיא 

רואה אותי. אז אולי זה בסדר.

הפעם ההיא שהתחלתי עם מתנדבת בקיבוץ מתוך רצון לשכב איתה והיא ידעה את זה. היא הצליחה לעצור אותי אבל הייתי חם כל כך עליה

אלוהים.

שמרנו על קשר דרך הפייסבוק. אני שמח תמיד לראות אותה מאושרת עם משפחתה.

אני חושב שלכל גבר יש את הנקודות האלו במהלך חייו שהוא עדיין לא יודע איך להתנהג. אינו מבין את הדקויות ויכול לפעול.

אני יכול להבין את זה אצל אנשים צעירים ולא מנוסים. זו הנקודה שאני נאחז בה בשבילי. לא בשביל בוכריס,אמנון כהן,אבגי,ועוד אלו

שלדעתי מקומם במקום אחד.

אני רק שואל.

איפה אני צריך להיות. איתם? או במקומות אחרים...

מקווה לתגובות.

כבר חודש מאז שיואב נפטר. חודש לא קל חודש שבו בחנתי את עצמי 

וגם שפטתי את עצמי. לחומרה אך באובייקטיביות אני חושב.

אני רווק בן 48 מזדקן, ללא הצלחה ממשית בחיים . ומרגיש כאילו

יש לי טעם רע בפה כל הזמן. הלב התאבן. רגשות שעולים,אני מעלים אותם

ובסך הכל חי כמו אוטומטון. כמו דרון מהבורג קולקטיב. נדרש משהו קיצוני בשביל לשנות את זה.

בקצה השני, מהצד השני של המראה היא מחכה לי.

שוט ביד אחת. ומחתה מלובנת ביד שניה.

I AM GOING TO BE BRANDED.

זה הולך להיות קצת ארוך גבירותי ורבותי. אנא. ארגנו לכם

את הרעל שאתם אוהבים. בין אם זה וויסקי או ג'ויינט,סיגריה או קפה או שניהם. 

2008.

הוזמנתי למסיבת מלכות עבדים על ידי מלכה בתשלום שהייתה ידועה באותו זמן כבעלת מוסד

סאדו מאזו בתל אביב. הוזמנתי כי אותה מלכה הכירה אותי הן מסשנים משותפים וגם מארועים

שונים שבהם השתתפנו .היינו ידידים.

המסיבה התחילה בצורה האופיינית. התכנסות, קצת מנצ'וסים, יין או אלכוהול אחר. מה שנקרא חימום

הערב. 

ראיתי אותה מרחוק. שמלה ארוכה אדומה. הדוקה ומבליטה את גופה הדק והחינני. שיער בלונד אמיתי עד

כתפיה. ועיניים כחולות חודרות. רואות אותי ויודעות. היא קוראת אותי כספר פתוח.

אני ניגש אליה. מציג את עצמי. אנחנו מדברים בשקט. ולא עוברות חמש דקות עד שאני נמצא על ברכי.

היא מפנה את גבה אלי ואני מוצא את עצמי מנשק את ישבנה. דרך השמלה כמובן למרות שמאוד הייתי

רוצה את זה אחרת. וככה אני במשך זמן ממושך. צמוד אליה. מריח את גופה המבושם ומנשק את ישבנה לעיניי

כל הנוכחים. שתיקה השתררה ואני שומע רק את קולה המורה לי להמשיך.

לאחר זמן מה היא הורתה לי להפסיק .גחנתי והשתחוויתי מולה. ראשי קרוב אל רגליה. רגל אחת שלה מורמת

ונוחתת על ראשי. מצמידה את פני לרצפה ועקבה חזק מאחורי הגולגולת שלי. החתמה מנטלית....

אוי מה שעברתי תחתיה. 

למחרת נפגשתי איתה באותו מוסד. באותו מעמד היא נתנה קילרה אותי. מאותו יום ובמשך תקופה ארוכה הייתי

משוייך רק לה. באותה תקופה היא הייתה מופיעה כמלכה במסיבות סאדו בעיר. רצתה אותי כשותף שלה לסשן פומבי

לא הייתה לי בעייה שתסשן אותי מול כולם אבל מה לעשות שאני יותר דומה לקווזימודו מאשר לבראד פיט.

אז היא ויתרה לי בפומבי . כאשר ראיתי שהיא קצת עייפה ורצתה לשבת, תמיד הייתי שם לשמש לה ככיסא. 

מעולם לא הייתי רחוק ממנה על מנת להופיע מיד כשהיא נקשה באצבעותיה. אנשים שהכירו אותי קודם במסיבות

הללו הופתעו מהתנהגותי הנוכחית אך לי היתה הזכות והגאווה לשרתה.

היא החזירה את סאב אלריק לחיים . דרך השליטה,דרך ההשפלה והריגוש בכך. דרך הכאב.

אך כמובן ששום דבר לא נמשך לנצח. לשנינו קרו דברים שגרמו לפרידה אחת מהשני. היא שינתה כתובת ונעלמה

ואני גם כן . החיים מובילים אותי לכל מיני מקומות בחיים.

הקשר נוצר בחזרה דרך הפייסבוק כמובן. באותה תקופה כבר חזרתי מניגריה. זה היה ב2012 בקיץ. נפגשנו שוב 

פעם אחת כשהלכתי לבקר אותה בצפון. לשם העתיקה מגוריה. בעקבות מקרה שקרה לה,היא התרחקה מעולם השליטה

ועברה חוויה טראומטית. כשפגשתי אותה היו לה עדיין צלקות נפשיות מהעניין. ואני שלא היכרתי אותה בסטייט אוף מיינד הזה

לא יכולתי להכיל.

הפסקה של שלוש שנים...

יואב אמר לי משהו כמה שבועות לפני שנפטר. הוא אמר לי ללכת בעקבות לבי ולא להיות לבד.

ואני אלריק. ואני גם השם ההוא מהעולם הווינילי אבל בסופו של דבר יותר מכל אני סאב אלריק.

ומן הראוי שלסאב תהיה מיסטרס לשרתה,לאהוב אותה. להעריץ אותה.

רק אחת הייתה מוכנה להכיל אותי בצרה הזו. אותה אחת שלמענה אעשה את כל יכולתי.

היא גרה בצפון הרחוק. אבל עדיין בישראל. החודש איני יכול לפגשה מסיבות שלא קשורות לנושא.

אבל באוקטובר ניפגש. באוקטובר נחדש את מה שהיה בעבר. היא רוצה בזה וגם אני רוצה בכך מאוד.

אני הולך לתת לה במתנה(אחת מיני רבות אבל אחת הקשורה לנושא) חגורת צניעות. אני רכושה. ומבחינתי

זהו הגיוני ולגיטימי. רק לה יהיה מפתח. 

ביקשתי ממנה עוד דבר אחד. ביקשתי שתטביע בי את חותמה. היא התרגשה ואני התרגשתי. כיוון ששנינו

יודעים שמכאן אין דרך חזרה. מבחינתי יותר חזק מחתונה קתולית. 

והיא הסכימה.

מתישהו גם נחיה ביחד. זהו תהליך ארוך וקשה אבל אם רוצים משהו כל כך, אז זה יקרה.

בטח לרובכם המוחלט זה נראה פסיכי לגמרי ואני מבין את זה.

אבל לראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש יותר טוב. מרגיש ששווה לחיות ולסבול בעולם הפסיכי הזה.

אף אחד לא יקח את זה ממני.

סאב אלריק.

פתאום התחשק לי להרים לו טלפון

כמו פעם באותם ימים.

הוא בטח לא זמין לשיחה...

ביקום המדהים של פרנק הרברט , ביקום של חולית נמצא מסדר רב עוצמה של נשים

שנקרא בנות גשרית. מוצא המסדר במכשפות של רוסאק .קבוצת נשים בעלות יכולות על טבעיות

שגם הן הצטרפו למלחמה של האדם נגד המכונה שנקרא כאן בשם: "הג'יהאד הבטלריאני".

המסדר המשיך להתפתח ולשגשג. חלק ממטרותיו היה תכנון גנטי ויצירת שושלות כשהשיא היה

בספר חולית עם הופעתו של פול אטריאדס. אחרי שלטון פול ובמיוחד בנו לטו השני, המסדר היה

כוח דומיננטי בגלקסיה בזכות מצבורי סם המרקוח שבלעדיו אין אפשרות למסע בחלל במהירות הגבוהה

ממהירות האור. כן ידידיי אני מדבר על ההארד קור של המדע הבדיוני למרות שאני למעשה מכוון למשהו ספציפי.

נחזור לבנות גשרית. חלק מהכוחות שלהן היו פיזים. יכולת הפרא-בינדו היא יכולות להילחם במהירות מאוד גבוהה

היכולת להשתמש בקול בצורה מיוחדת על מנת לגרום לאלו השומעים אותו לציית להם. ובעזרת הסם יש להן יכולת

לזהות אם אנשים משקרים להם או לא.

לאחר שהנשים הללו צורכות את תמצית הסם (מי החיים) יש להן את היכולת לתקשר עם בנות גשרית קדומות יותר שמתו

מזה עידן ועידנים. למעשה שרשראות רבות של חיים נמצאות בגופן והן יכולות להעלות דמות אחר דמות ולשוחח איתה.

אני לא בן גשרית ואין לי את היכולת הזו. ואולי כן?

שלשום בבוקר הצלצול להשכים החל לפעול. סגרתי את הסלולר וקמתי לצחצח שניים. מסתכל במראה ורואה את פני.

הפה המשתפל מטה. עיניים רדופות, עוד כמה שערות לבנות. ואני באמת שואל את עצמי למה אני בעצם ממשיך?

האקדח מזמן לא ברשותי אז אני מתחיל לחשוב על כמה זמן יקח לי אחרי שאחתוך איזה וריד,ואיך אני נמנע מלחתוך גיד על

הדרך, מה שימנע ממני לדמם למוות וגם ימנע ממני שימוש ביד בעתיד.

פתאום אני שומע בקול רם: "אידיוט!!"

לרגע לא מבין. בודק אם מישהו נכנס בטעות לדירה אבל לא...

"אתה לא רק אדיוט, אתה גם מטומטם.."

עכשיו אני בטוח שהשתגעתי. מאיפה הקול המוכר הזה יכול להגיע. הרי הוא נקבר יומיים קודם .

"יואב? " אני שואל בקול רם?

"מה אתה צועק? מאיפה אתה חושב שאני מדבר אליך? הרי אני חי רק בזכרונות עכשיו שכחת?"

WTF

"יאללה קום אין לך יותר מדי זמן. שרותים ומקלחת ויאללה לעבודה?"

חוזר לכיור שירותים. מסתכל לתוך עיני במראה ואני מזהה שביב של שיער אדום. אללה יוסתור.

אני באמת משתגע. אבל אם כבר , אז כבר. נזרום.

הולך ומכין לי קפה. מדליק מגולגלת חוקית ועוצם את עייני. נאנח כשאני לוקח שלוק משניהם.

"איך? טעים?"

"הקפה או הסיגריה?" אני שואל באילמות ומחייך.

"איזה חולירע. שניהם,בטח ששניהם"

"או יואב אתה לא מבין כמה זה טעים"

מבול של קללות בצעקות של שקט.

"נו אלריק. אתה מתכוון לסוע לעבודה?"

לא יודע יואב. הסכין דווקא די קורצת לי. נגמר לי אתה מבין?"

שתיקה קלה ואז הוא פולט מילה אחת. "סיסי"

אני כועס. " חתיכת חולירע צא לי מהראש. נגמר לי מהחיים האלה. הם פשוט לא שווים את

זה. בטח לא אחרי השבוע המזויין הזה."

" נו בטח תשתמש בי כתירוץ. ממש בוגר. נראה לך שזה מה שאני רוצה?"

"נחש מה , אתה מת. מה אכפת לי מה אתה רוצה?"

"אני כאן לא?"

נקודה.

קם והולך לעבודה. מרגיש טיפה יותר טוב אחרי השיחה הפנימית הזו. יואב לא באמת הלך

ממני. רק שינה מצב צבירה.

אני יכול לחיות עם זה. למרות הגעגוע.

בן גשרית....

לפחות כבר לא כואב לו נכון?...

אז אתמול קיבלתי את הודעת הטקסט מאחיו של יואב. אתמול הוא סיים את הקדנציה.

יש גבול כנראה כמה בן אדם יכול להלחם. אני משער. לא יודע. עוד לא הייתי במצב הזה.

אני בונה יותר על הלב שלי. גם שמן, גם מעשן, משהו צריך לקרות לא?

אבל אין מה לעשות. בתחרות האחרונה הוא ניצח. 

גם כן ניצחון.

את המילים הבאות אני כותב בשמו של יואב. נקודת מבט שלו על הלוויה של עצמו כמו 

שאני חושב שהוא היה כותב. חשבתי לעשות זאת בדומדומינה אבל החלטתי לעשות זאת בבלוג שלי כאן.

בפינה הפרטית שלי.

"...המקום: בית עלמין ירקון.

    הארוע: טקס האחרון לסיום התחרות . אני ניצחתי,אלריק הפסיד.

   השעה: 13.30. בחוץ חום אימים וגם אני מרגיש אותו.

   אתם חושבים שמתים לא מרגישים? זיבי!

  האמת,הופתעתי. לא מזה שטיש ואלריק הגיעו. ידעתי שאלריק רוצה לוודא סופית

  שהלכתי.לראות אולי בכל זאת התחרות לא הסתיימה. תשכח מזה ניצחתי סופית ואין דרך חזרה.

  אוי איך החזן מתפלל יפה. מזכיר לי את ימי ילדותי בישיבה....

  רגע מה זה. אנשים בוכים? אבל למה? ביקשתי בדיחות, צחוקים, מה קורה פה?אין אפילו סשן?

  פתאום מתחילים ללכת. אני על איזו עגלה שוכב. לפחות אני מוגן מהשמש. אחרים לא. מה אכפת לי שיתבשלו...

  רגע. הגענו לקטקומבות? כל כך מהר? ולמה אני בקומת קרקע? ביקשתי פנטהאוס. איזה חוסר התחשבות

  צריך להגיש תלונה לחברה קדישא. לאט לאט דוחפים אותי לתוך החור שבקיר. נראה לי יותר אלגנטי מלחטוף 

  מטר וחצי של אדמה. אבל אם הם חושבים שאני אשאר שם בצורה קבועה אז שישכחו מזה..

  אני ללא גוף. מרחף לכיוון מקום ההתכנסות. רואה את אלריק יחד עם טיש ואחי מרימים כוסית וויסקי. זה כבר יותר טוב,

  כבר יותר הכיוון שרציתי. אלריק מוציא מגולגלת. אני כולי תקווה אבל לא. מגולגלת חוקית רגילה. איחס..

  רגע. מה אני רואה? אלריק מזיל דמעה? אני לא מאמין. הוא ישר מוחה את פניו שלא יראו. איזה סיסי.

  אני מתחיל להתרומם... מנסה לצעוק לאלריק שימסור ד"ש ממני לחברה משכון וותיקים. לא יודע אם שמע

  . יותר מדי מרוכז בעצמו האגואיסט הזה. לא נורא עוד אסגור איתו חשבון יום אחד.

   פתאום הכל לבן...."

   להתראות יואב. ידידי היקר. הגוף שלך הלך, אבל אני תמיד אזכור. עד היום שבו ניפגש שוב. אתה עם העראק.

  ואני עם שאכטת בוב מארלי אופיינית. 

  זה יקרה. זה חייב לקרות הלא כן?.....

נתקלתי בתמונה של גידול כלשהו. לא יודע איפה בדיוק. תמונה שצולמה דרך מיקרוסקופ.

אחרי קרוב לחמישים שנה אני מבין למה המחלה נקראת סרטן.התאים הסרטניים דומים במשהו

לאותם יצורים חביבים ויש היאמרו גם טעימים. לא יודע,תפרן מדי אל תשאלו אותי.

פעם ראשונה שחשתי בנוכחות שלו הייתה כשהיתי בן 8. חבר קרוב שלי בשם דודו פתאום הפך לקרח.

ולא הבנתי. הרבה ילדים צחקו עליו. גם את זה לא הבנתי. למה לצחוק מילד קרח.

אז שאלתי את דודו למה יש לו קרחת. הוא הסביר לי שיש לו מחלת לוקמיה. כשסיפר לי ,היה לו מבט עצוב

בעיניים. הוא אמר שבגלל המחלה הוא יעדר קצת מבית ספר.ושאם אני יכול,אז לנסות לזכור את החומר

ןלהעביר לו את זה כשירגיש קצת יותר טוב.

דודו גר במושב בו גדלתי. כשנעדר מבית הספר אז הייתי יותר קשוב ואף רשמתי

את השעורים על מנת להעביר לו אותם. הייתי מגיע אליו אחרי הצהרים כשהוא היה נח בבית אחרי הטיפולים.

מיום ליום הוא נראה רע יותר וחלש יותר.לא הבנתי למה הרופאים לא עוזרים לו אבל התביישתי לשאול.

פעם אחת באתי לביתו ואת פני קיבלה אימו. "דודו ממש לא מרגיש טוב",אמרה.פניה היו קשוחות ולא הסגירו

כלום. אבל יד ימין שלה רעדה ללא שליטה.

הלכתי הביתה. כשהגעתי לבית פתחתי את האנציקלופדיה העברית ועברתי על הערך של לוקמיה.

קראתי,וחזרתי וקראתי שוב ושוב. אבי נכנס לחדרי . " בוא האוכל מחכה." 

"אני לא כל כך רעב אבא. לא רוצה לשבת לשולחן."

הוא הסתכל אלי ולרגע נדיר מאוד שתק והתיישב. הוא בחן את הספרים והסתכל עלי.

"אבא אני חושב שדודו הולך למות." אמרתי בלחש.

הוא חיבק אותי בשקט ולא אמר כלום. ופתאום אני מוצא את עצמי בוכה. 

יומיים אחרי זה דודו נפטר. לא הגיע אפילו לגיל 10. ואני המשכתי בחיי.

הרבה שנים חלפו. זכרונו של דודו נשמר אצלי גם אם נעשה מרוחק כי זהו דרכו של עולם.

פעם הייתי באילת. עבדתי במלונות. איך הגעתי לשמה ממש לא משנה. עבדתי במלון הנסיכה כקב"ט

והתחלתי לחשוב על לימודי מלונאות ועבודה בעיר במשך הזמן הזה. דרך טובה להתחיל קריירה חשבתי לעצמי.

בן 23. נהנה מהחיים מהחוויה הדרומית עם תכניות גדולות. באחד הערבים בזמן משמרת קראו לי לקבלה

ואמרו לי שיש לי טלפון דחוף. על הקו דודתי. 

"בוא הבייתה יקר שלי. גילו לאבא שלך סרטן בראש והמצב לא טוב.

באותו הלילה ארזתי חפציי ועליתי צפונה. לא חזרתי לאילת מאז. אבי החזיק מעמד עוד שנה וחצי ואז גם הוא הלך.

שיערה לבנה ראשונה.

נוספו מאז עוד שערות שכאלו כי זוהי דרכו של עולם לא?

וחולפות השנים. ואני חיי בקיבוץ. מחלים מאבלי על מות אבי, שותה לשוכרה בימיי שישי,כאבי ראש פסיכיים בשבת

רדיו בלה בלה מתנגן לו באותן שנים. השאכטה הראשונה,המערכת יחסים הרצינית הראשונה

ואחרי זה המעבר לרמת גן וכניסה לחיי הקהילה...

אבל התא הזה לא מוותר ועוד שיערות כסופות נולדות כמניין האנשים שהיכרתי ושכבר הלכו. 

ואני כבר בן 48.

אני מעדיף לחטוף את הסרטן כאן ועכשיו מאשר לדעת שחברי הטוב ביותר שוכב לו שם בבית החולים

מחובר לזונדות וצינורות שונים ומשונים. אני לא מבקר אותו כי הוא לא רוצה ואני מבין אותו. למרות שאני יכול

להכיל,גם אם זה כל כך קשה,אני לא יודע עד כמה הוא יכול להכיל.אז כשיש לו כוח אז שיחה של דקה כי אין לו

יותר כוח מזה. משתדל להיות ציני אבל נזהר. שלא יצחק כי צחוק זה כואב...מנתק את השיחה והולך לשטוף פנים כי לא

מתאים לי לבכות. בשבילו. הוא לא סובל כשבוכים ומעדיף תמיד את הצחוק ואני לגמרי גורק את זה.

גם אם בפנים זה מאוד כואב.

סרטן בן של זונה. מי צריך אותך יא קקה!!

מתישהו תתוסף עוד שערה לבנה. כי ככה זה. העולם כמנהגו נוהג...

דמדומים אחרונים של שמש שלא תעלה שוב למחרת.

קליפות מעל העור משנות צבען לשחור. כמו גם עיניי

כמו גם גופי, כמו נשמתי.

איני יכול לראות באור יותר. רק באפילה.

שם אמצא את שלוותי.

שיט דפקתי לי את האצבע הקטנה של הרגל...

הדלאי למה אומר:

"אהבה וחמלה הם צורך ולא מותרות.

בלעדיהם האנושות אינה יכולה לשרוד..."

אני חושב שאנחנו קצת מאבדים את זה במציאות היום יומית שלנו. במאבק היום יומי ובהישרדות בעולם

שכולו קצוות נוקשים. 

זה עצוב מאוד.