נתקלתי בתמונה של גידול כלשהו. לא יודע איפה בדיוק. תמונה שצולמה דרך מיקרוסקופ.
אחרי קרוב לחמישים שנה אני מבין למה המחלה נקראת סרטן.התאים הסרטניים דומים במשהו
לאותם יצורים חביבים ויש היאמרו גם טעימים. לא יודע,תפרן מדי אל תשאלו אותי.
פעם ראשונה שחשתי בנוכחות שלו הייתה כשהיתי בן 8. חבר קרוב שלי בשם דודו פתאום הפך לקרח.
ולא הבנתי. הרבה ילדים צחקו עליו. גם את זה לא הבנתי. למה לצחוק מילד קרח.
אז שאלתי את דודו למה יש לו קרחת. הוא הסביר לי שיש לו מחלת לוקמיה. כשסיפר לי ,היה לו מבט עצוב
בעיניים. הוא אמר שבגלל המחלה הוא יעדר קצת מבית ספר.ושאם אני יכול,אז לנסות לזכור את החומר
ןלהעביר לו את זה כשירגיש קצת יותר טוב.
דודו גר במושב בו גדלתי. כשנעדר מבית הספר אז הייתי יותר קשוב ואף רשמתי
את השעורים על מנת להעביר לו אותם. הייתי מגיע אליו אחרי הצהרים כשהוא היה נח בבית אחרי הטיפולים.
מיום ליום הוא נראה רע יותר וחלש יותר.לא הבנתי למה הרופאים לא עוזרים לו אבל התביישתי לשאול.
פעם אחת באתי לביתו ואת פני קיבלה אימו. "דודו ממש לא מרגיש טוב",אמרה.פניה היו קשוחות ולא הסגירו
כלום. אבל יד ימין שלה רעדה ללא שליטה.
הלכתי הביתה. כשהגעתי לבית פתחתי את האנציקלופדיה העברית ועברתי על הערך של לוקמיה.
קראתי,וחזרתי וקראתי שוב ושוב. אבי נכנס לחדרי . " בוא האוכל מחכה."
"אני לא כל כך רעב אבא. לא רוצה לשבת לשולחן."
הוא הסתכל אלי ולרגע נדיר מאוד שתק והתיישב. הוא בחן את הספרים והסתכל עלי.
"אבא אני חושב שדודו הולך למות." אמרתי בלחש.
הוא חיבק אותי בשקט ולא אמר כלום. ופתאום אני מוצא את עצמי בוכה.
יומיים אחרי זה דודו נפטר. לא הגיע אפילו לגיל 10. ואני המשכתי בחיי.
הרבה שנים חלפו. זכרונו של דודו נשמר אצלי גם אם נעשה מרוחק כי זהו דרכו של עולם.
פעם הייתי באילת. עבדתי במלונות. איך הגעתי לשמה ממש לא משנה. עבדתי במלון הנסיכה כקב"ט
והתחלתי לחשוב על לימודי מלונאות ועבודה בעיר במשך הזמן הזה. דרך טובה להתחיל קריירה חשבתי לעצמי.
בן 23. נהנה מהחיים מהחוויה הדרומית עם תכניות גדולות. באחד הערבים בזמן משמרת קראו לי לקבלה
ואמרו לי שיש לי טלפון דחוף. על הקו דודתי.
"בוא הבייתה יקר שלי. גילו לאבא שלך סרטן בראש והמצב לא טוב.
באותו הלילה ארזתי חפציי ועליתי צפונה. לא חזרתי לאילת מאז. אבי החזיק מעמד עוד שנה וחצי ואז גם הוא הלך.
שיערה לבנה ראשונה.
נוספו מאז עוד שערות שכאלו כי זוהי דרכו של עולם לא?
וחולפות השנים. ואני חיי בקיבוץ. מחלים מאבלי על מות אבי, שותה לשוכרה בימיי שישי,כאבי ראש פסיכיים בשבת
רדיו בלה בלה מתנגן לו באותן שנים. השאכטה הראשונה,המערכת יחסים הרצינית הראשונה
ואחרי זה המעבר לרמת גן וכניסה לחיי הקהילה...
אבל התא הזה לא מוותר ועוד שיערות כסופות נולדות כמניין האנשים שהיכרתי ושכבר הלכו.
ואני כבר בן 48.
אני מעדיף לחטוף את הסרטן כאן ועכשיו מאשר לדעת שחברי הטוב ביותר שוכב לו שם בבית החולים
מחובר לזונדות וצינורות שונים ומשונים. אני לא מבקר אותו כי הוא לא רוצה ואני מבין אותו. למרות שאני יכול
להכיל,גם אם זה כל כך קשה,אני לא יודע עד כמה הוא יכול להכיל.אז כשיש לו כוח אז שיחה של דקה כי אין לו
יותר כוח מזה. משתדל להיות ציני אבל נזהר. שלא יצחק כי צחוק זה כואב...מנתק את השיחה והולך לשטוף פנים כי לא
מתאים לי לבכות. בשבילו. הוא לא סובל כשבוכים ומעדיף תמיד את הצחוק ואני לגמרי גורק את זה.
גם אם בפנים זה מאוד כואב.
סרטן בן של זונה. מי צריך אותך יא קקה!!
מתישהו תתוסף עוד שערה לבנה. כי ככה זה. העולם כמנהגו נוהג...
