לפחות כבר לא כואב לו נכון?...
אז אתמול קיבלתי את הודעת הטקסט מאחיו של יואב. אתמול הוא סיים את הקדנציה.
יש גבול כנראה כמה בן אדם יכול להלחם. אני משער. לא יודע. עוד לא הייתי במצב הזה.
אני בונה יותר על הלב שלי. גם שמן, גם מעשן, משהו צריך לקרות לא?
אבל אין מה לעשות. בתחרות האחרונה הוא ניצח.
גם כן ניצחון.
את המילים הבאות אני כותב בשמו של יואב. נקודת מבט שלו על הלוויה של עצמו כמו
שאני חושב שהוא היה כותב. חשבתי לעשות זאת בדומדומינה אבל החלטתי לעשות זאת בבלוג שלי כאן.
בפינה הפרטית שלי.
"...המקום: בית עלמין ירקון.
הארוע: טקס האחרון לסיום התחרות . אני ניצחתי,אלריק הפסיד.
השעה: 13.30. בחוץ חום אימים וגם אני מרגיש אותו.
אתם חושבים שמתים לא מרגישים? זיבי!
האמת,הופתעתי. לא מזה שטיש ואלריק הגיעו. ידעתי שאלריק רוצה לוודא סופית
שהלכתי.לראות אולי בכל זאת התחרות לא הסתיימה. תשכח מזה ניצחתי סופית ואין דרך חזרה.
אוי איך החזן מתפלל יפה. מזכיר לי את ימי ילדותי בישיבה....
רגע מה זה. אנשים בוכים? אבל למה? ביקשתי בדיחות, צחוקים, מה קורה פה?אין אפילו סשן?
פתאום מתחילים ללכת. אני על איזו עגלה שוכב. לפחות אני מוגן מהשמש. אחרים לא. מה אכפת לי שיתבשלו...
רגע. הגענו לקטקומבות? כל כך מהר? ולמה אני בקומת קרקע? ביקשתי פנטהאוס. איזה חוסר התחשבות
צריך להגיש תלונה לחברה קדישא. לאט לאט דוחפים אותי לתוך החור שבקיר. נראה לי יותר אלגנטי מלחטוף
מטר וחצי של אדמה. אבל אם הם חושבים שאני אשאר שם בצורה קבועה אז שישכחו מזה..
אני ללא גוף. מרחף לכיוון מקום ההתכנסות. רואה את אלריק יחד עם טיש ואחי מרימים כוסית וויסקי. זה כבר יותר טוב,
כבר יותר הכיוון שרציתי. אלריק מוציא מגולגלת. אני כולי תקווה אבל לא. מגולגלת חוקית רגילה. איחס..
רגע. מה אני רואה? אלריק מזיל דמעה? אני לא מאמין. הוא ישר מוחה את פניו שלא יראו. איזה סיסי.
אני מתחיל להתרומם... מנסה לצעוק לאלריק שימסור ד"ש ממני לחברה משכון וותיקים. לא יודע אם שמע
. יותר מדי מרוכז בעצמו האגואיסט הזה. לא נורא עוד אסגור איתו חשבון יום אחד.
פתאום הכל לבן...."
להתראות יואב. ידידי היקר. הגוף שלך הלך, אבל אני תמיד אזכור. עד היום שבו ניפגש שוב. אתה עם העראק.
ואני עם שאכטת בוב מארלי אופיינית.
זה יקרה. זה חייב לקרות הלא כן?.....
