על הפרק פרשת בוכריס ועוד פרשות מזעזעות אחרות
אני לא אכתוב על הפרשות את מה שכבר כתבו,שידרו וסיקרו בכל דרך אפשרית.כמו רובינו (אני מקווה) אני רוצה שבוכריס יבוא על עונשו
ובחומרה. ואני בטח לא אראה סרט של ברטולוצ'י יותר בעתיד.
אני מגדיר את עצמי כשוויוניסט ולכן אני כועס . אבל עמוק בפנים אני שואל את עצמי האם אני כזה?
כי היו שניים או שלושה מקרים שזכורים לי מעברי, שבמבט לאחור נעו בין התחום האפור ולשחור ממש .אז איפה אני בסיפור הזה?
אני מדבר על מקרים שקרו לפני המון זמן במאה הקודמת בשנות השמונים והתשעים כאשר עוד הייתי ילד נער ובחור צעיר.
ועדיין אני מרגיש נבוך ומתבייש בעצמי.
הנסיון הראשון להשגת מין אוראלי (כשאני המבצע) עם מישהי שהייתה 4 שנים מבוגרת ממני וכל מה שיכולתי לחשוב זה עליה.
מזמן סלחה לי על כך והגדירה זאת משובת עלומים. מעולם לא שוחחנו על כך אבל היא עדיין לא מוותרת על חיבוק ממני כשהיא
רואה אותי. אז אולי זה בסדר.
הפעם ההיא שהתחלתי עם מתנדבת בקיבוץ מתוך רצון לשכב איתה והיא ידעה את זה. היא הצליחה לעצור אותי אבל הייתי חם כל כך עליה
אלוהים.
שמרנו על קשר דרך הפייסבוק. אני שמח תמיד לראות אותה מאושרת עם משפחתה.
אני חושב שלכל גבר יש את הנקודות האלו במהלך חייו שהוא עדיין לא יודע איך להתנהג. אינו מבין את הדקויות ויכול לפעול.
אני יכול להבין את זה אצל אנשים צעירים ולא מנוסים. זו הנקודה שאני נאחז בה בשבילי. לא בשביל בוכריס,אמנון כהן,אבגי,ועוד אלו
שלדעתי מקומם במקום אחד.
אני רק שואל.
איפה אני צריך להיות. איתם? או במקומות אחרים...
מקווה לתגובות.
