מחשבות של יום יום

לא ידידי אני לא מתכוון למשחקים במובן הבי די ס מי של הנושא אלא
לשליטה בחיים.
אנחנו קמים כל בוקר לעבודה, הולכים ועובדים את השעות שאנחנו צריכים לעבוד.
מסיימים לעבוד וחוזרים הביתה.
יש ביננו כאלה שחוזרים לחיק המשפחה. אישה, בעל, ילדים.
יש ביננו כאלה שמכניסים שותפים לדורה שהולכים על ארבע. כלבים, חתולים, גם זיקיות.
אבל מסתבר שיש כאלה שהולכים הביתה ואז הם פוגשים את אותם האנשים שאיתם הם עובדים.
אני למשל.
אז אני כאן בניגריה. עובד בעבודה שלא תכננתי לעבוד, חוזר לבית וצריך לקבל הנחיות לתחזוקת הבית, כי המנהלים
שלי החליטו שאני צריך לעשות את זה כי לאף אחד אין זמן.
ואיך שהוא אני מרגיש שגם כשאני חוזר לדירה, אין לי את החירות לעשות מה שבא לי , לא יכול להתהלך עירום,
מתגעגע לניאו כל כך שהלב נשבר, ורואה מולי אנשים שלפעמים בא לי לתת להם כאפה חזקה למוח כי זה מה שמגיע להם.
כסף. זה כל הסיפור. בשביל מטרה ספציפית ויתרתי על כל כך הרבה . משפחה. חברים (אפילו יואב...)וניאו חתולי היקר.
ויתרתי על לגור במדינה שאולי בעייתית, אבל עדיין זו המדינה שלי. ויתרתי גם על חלק מהבריאות שלי. התקפי המלריה
החוזרים אחת לשישה שבועות , שלשול בלתי נפסק,
אני הוא העבד של סיר הבשר. קורח היה בטח גאה בי.
קיבלנו השבוע אי מייל מהמשרד שההוצאות שלנו גדלו. גם של המשרד, גם של הגסט האוס . ואנחנו צריכים לקצץ.
אז לא יהיה לנו חשמל בצורה קבועה, וגם על האוכל הם מתחילים להסתכל. חושבים שאנחנו משתוללים שם.
האמת רחוקה מאוד ממה שהם מציירים אך הבעלים של החברה חושב אחרת.
בא לי לדחוף לו את האמת דרך הגרון.
בא לי להרביץ, בא לי להצליף, בא לי לענות, בא לי להרוג...
כסווומו על העולם.
לא יכול להרשות לעצמי להיות עני, להרגיש את חוסר הביטחון הפיננסי כמו שהיה לי לפני שנתיים,
מצב כלכלי כל כך קשה שכמעט שמתי לעצמי סוף.
אבל אני נחנק כאן ברמות על.

(הייתי חייב לשחרר קיטור...)