מחשבות של יום יום

כי זה מה שיום הזיכרון הפך אצלי.
לא רק למתים אלא גם לחיים שהקשר אתם נפרם וניתק. ואז זה בא לך לפרצוף.
כוסומו 44 זה כבר מטען.
לא אני לא מתבכיין עכשיו על הגיל. תשכחו מזה.
פתאום ביום הזה, משתחררים אצלי זיכרונות של עשרות שנים.
זיכרונות שעיצבו אותי ושייפו אותי למי שאני כיום. מהם טובים יותר ופחות.
הערב הלכתי לטקס במושב בו גדלתי. מודה שהיו לי אילו חששות כיוון שכבר לא הייתי
בן משק. המשק נמכר לפני שנים . לחזור ולראות אנשים שלא ראיתי כל כך הרבה שנים
משהו שאני נמנע ממנו לחלוטין. אין מצב שיראו אותי במסיבות מחזור.
הטקס היה פשוט,יפה ומרגש אך מבחינתי העיקר היה ההתמודדות שלי עם זכרונותי.
מהשכבה שלי במושב פגשתי לשמחתי מישהו שמצד אחד לא היה כל כך
קרוב אלי, ומצד שני למדתי להעריך אותו . זה היה קצת מוזר לראות אותו אחרי כל כך הרבה שנים.
עובד בהייטק כבר שנים רבות.מסודר. נשוי עם ילדים גדולים.
ואני שמח. שמח שעוד משהו מאיתנו החיים הסתדרו לו. אבל מרגיש שמיציתי
וחותך. מתכוון לקפוץ אל הדודה. רק שהם מצאו אותי לפני שהגעתי לאוטו
ואז כבר לא הייתה ברירה. חיבוקים ונשיקות באמצע האזור שבו היה הטקס רק לפני
חמש דקות. ואני כבר מתחיל למשוך תשומת לב ומבטים מאנשים שהכרתי בעבר
והם אותי. חלקם רוצים לבוא ולומר שלום אך לא עושים זאת. חלקם נועצים בי מבטים אטומים.
גורמים להרגשת חוסר השייכות שלי להתפרץ שוב.
והרגשת חוסר הביטחון עולה ועתה גם סוג של כעס. אך אז אני נזכר באלו
שאינם ובבת אחת הקטנוניות הזו נעלמת. כי אני לפחות חי. יש כאלו שלא.
שניים רק מחברת הנוער שלי, דוד, חברים ממקומות אחרים...
בסופו של דבר צריך לזכור את הקרבן שהקריבו אחרים על מנת שאנו נחייה חיים מלאים
ולנסות ולעשות זאת.


ולא להביט אחורה בזעם.