נולדתי כנוע לה מראש, לאישה הזו שאת חייה אני חי. אף פעם לא היו לי רצונות, ולא כי לא רציתי בהם אלא כי מהר מאוד למדתי לבטל אותם, רק בגלל שאין בסיס להתגשמותם. אני חי בתוכה כצופה מהצד, ומאחור.
היא, אני בטוח, חיה את חייה כרגיל, אולם אני חווה אותם הפוך. אני יודע מה יהיה סופה עוד לפני שידעתי מה בכלל היה מבוך ההתחלה. יודע את סודה ואת הבנתה הסופית, אך למה ואיך אני מגלה רק לפעמים סודות קטנים; מחבר נקודה לנקודה.
ביום היא אומרת שהיא עובדת, בזמן שהיא בעצם ישנה. בלילה היא לובשת מסכה כמו שאין כמותה ויוצאת למן סוג של מלחמה.
בלילה היא בטוחה בעצמה; היא שולטת, מכאיבה, ומרוצה.
אבל ביום אף אחד לא רואה אותה מורידה את המסיכה ונראת כל כך עייפה.
חוץ ממני, רק אני רואה ובוחן הכול מבחוץ אבל מבפנים. אני, אדונתי, הוא העבד המשועבד לך ביותר. לי ניתנה הזכות לראות אבל נלקחה הזכות למנוע.
למנוע ממך לתבוע.