אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שבירה נפשית

No point, no logic, just words on fake paper. Does it matter?
לפני 18 שעות. שלישי, 17 בספטמבר 2019, בשעה 22:23

זה לא בסדר. 

לשלול, לשקר, להשמיט או לשכוח. 

אם קבענו על דבר מסויים; למה פתאום יש פנים שונות?

לא בסדר.

איפה אני מוצאת מישהו שיעשה בשבילי "הובלה" מיבנה לצפון מעכשיו לעכשיו?

כמה ציפיות, וכמה אכזבות.

לא יודעת, אבל האכזבות מנצחות.

בלתי אפשרי.

לפני יום. שלישי, 17 בספטמבר 2019, בשעה 04:59

תורידו את הראש ותראו איך הגוף נופל.

נתראה במעמקים; זו ממש לא מטאפורה.

אני עדיין אוחז בסכין, מדברים רק שבועות, אבל אני עדיין אוריד לך את שתי הידיים.

התרופה הופכות אותי ליותר גבוה מהשמיימי.

אבל רגע, אני עדיין אותו חרא.

השמיים איבדו מלאך כשהצטרפתי?

(שטני)

תחזור על החלק בוא אתה אוהב אותי.

(שטני)

תשב ותרגע, אתה לא רוצה לראות סוחט את השטן החוצה.

אתה לא רוצה לראות את השדים שלי בבית שלך.

אתה לא רוצה להתייצב מול הרס בבית המנטאלי שלך.

אני מרחם על אלו שמנסים להציל אותי.

אני רק קיים ליפול כמו הרוח של אלוהים.

החלטתי.

אני שטן.

 

לפני 4 ימים. שבת, 14 בספטמבר 2019, בשעה 04:20

חשבתי שעם כמות הצלקות שצברתי כבר הייתי אמור להיות רגיל לתחושת האובדן.

אבל הינה שוב זה קורה ואני מלא בחוסר הבנה.

אני לא טוב בחוסר הבנה.

אני לא רגיל לחוסר השליטה.  אני לא אוהב אותה.

הרגשת חוסר האונים היא לא בשבילי.

לא להבין למה - זה לא בשבילי.

והחור הזה שנוצר..

בדרך כלל אני סותם אותו במשהו חדש.

בריגוש.

ניתוק והחלפת הרגש למשהו טוב וחדש.

ופתאום עכשיו, גם את זה אני לא יכול, ואני חייב להתמודד עם ההרגשה כשאני לא יודע איך.

אז?

מה עכשיו?

אז אני בולע את הצפרדע. אני לא בוכה יותר.

הריקנות היא חלק ממני; הלא כך?

אני אעשן עוד קצת, אתעלם מזה עוד קצת, ואולי מחר יהיה יותר בסדר.

צריך למצוא דרך לסתום את החור.

לפני 6 ימים. רביעי, 11 בספטמבר 2019, בשעה 23:38

לא הראשון ולא האחרון שיגיד לכם, ת.ל.ד.ו  ל.ק.ר.ו.א.

אני מת להבין איזה חלק ב"מערכת יחסים" קשה להבין כשאתם באים אלי בבקשות כמו "קשר רגשי" וכל מני רעיונות אינטימיים כאלו ואחרים. הרי רשום להם על גבי שחור, דאגתי לזה.

הבא שבא עם לקסיקון מן הדומה, ישר יועלה לפה, אם לא יקבל פיסת דעת נחמדה ואמיתית.

אה, וגם "מה קורה?" זאת לא דרך להתחיל איתי שיחה. אם הייתי רוצה שיחת חולין על היום שלי הייתי פונה לחברים שלי, ובפעם האחרונה שבדקתי, אפילו מכרים אנחנו לא. אני די בטוח שאתם מחפשים אצלי משהו כזה או אחר, אז גשו לעניין. מילים הן דבר מעניין ואחלה גשר. תשתמשו בהם, מה דעתכם?

- - - 

נו מה אמרתי?!

לפני שבוע. רביעי, 11 בספטמבר 2019, בשעה 04:01

נולדתי כנוע לה מראש, לאישה הזו שאת חייה אני חי. אף פעם לא היו לי רצונות, ולא כי לא רציתי בהם אלא כי מהר מאוד למדתי לבטל אותם, רק בגלל שאין בסיס להתגשמותם. אני חי בתוכה כצופה מהצד, ומאחור.

היא, אני בטוח, חיה את חייה כרגיל, אולם אני חווה אותם הפוך. אני יודע מה יהיה סופה עוד לפני שידעתי מה בכלל היה מבוך ההתחלה. יודע את סודה ואת הבנתה הסופית, אך למה ואיך אני מגלה רק לפעמים סודות קטנים; מחבר נקודה לנקודה.

ביום היא אומרת שהיא עובדת, בזמן שהיא בעצם ישנה. בלילה היא לובשת מסכה כמו שאין כמותה ויוצאת למן סוג של מלחמה.


בלילה היא בטוחה בעצמה; היא שולטת, מכאיבה, ומרוצה.

אבל ביום אף אחד לא רואה אותה מורידה את המסיכה ונראת כל כך עייפה.

חוץ ממני, רק אני רואה ובוחן הכול מבחוץ אבל מבפנים. אני, אדונתי, הוא העבד המשועבד לך ביותר. לי ניתנה הזכות לראות אבל נלקחה הזכות למנוע.

למנוע ממך לתבוע.

לפני שבוע. שלישי, 10 בספטמבר 2019, בשעה 06:19

 

 

לפני שבוע. שלישי, 10 בספטמבר 2019, בשעה 01:58

לפני שבוע. ראשון, 8 בספטמבר 2019, בשעה 02:04

לא ככה חשבתי שיגמר היום שלי. הייתי כבר בטוחה שהתסכול המולד שהרגשתי הולך לישון איתי כפיות כדי לוודא שהוא קם לפני, להכין לי את היום.

אבל הוא הגיע מלא רצון והתלהבות. נראה כי אולי יש בידי חומר טוב לשימוש.

אבל מה כבר אמרתי בעבר?

לא הכול כפי שהוא נראה.

הפעם הכול היה 6/6.

תוך דקות אחדות כבר היתה לי משימה, והוא הכין כוס קפה.

חשבתי אולי יברח כשישמע מה כבר מתרוצץ במוחי. אבל הינה הוא, כיאה על 4, מוכן ומזומן לדרישת אדונתו.

אמרתי לו, לזונה הקטנה הזו, שישחק בעצמו.

"אין לי את כל הזמן, קדימה."

כמתבקש, הרוע המולד הזה שלי רק הלהיב אותו יותר, והשפיכה שלו מצאה את דרכה לתוך כוס הקפה.

אפילו כששמע שהוא נדרש לשתות את כל תכולת הכוס, לא זז ולא נע. ישר החזיק את הכוס אל שפיתיו ושתה בשקיקה.

בסוף אודה לי כי ברור שהיה לו טעים. ואני סיכמתי שבכך שזה כל מה שהייתי צריכה, והשארתי אותו שם לבד להתמודד עם התוצאות.

לפני שבוע. שבת, 7 בספטמבר 2019, בשעה 04:25

He has been still trying although it did not look to his favour.

I've waited to see.

As per always, afraid of wasting my time  while I have so many problems with the  concept of TIME.

Arrived as promised.

Gaze afraid to meet my eyes, no words were said.

Good.

 I gave instructions, and moved on with my day; a pleased smirk plastered on my lips.

Every single thing was taken care off.

I walked around, heels clicking; just to remind him that his royalty was there.

Dropped on 4 and kissed my boots. Thanked me, like he knew he should.

"Are you pleased?" 

"Very pleased."

And off you go.

"Thank you, my queen, thank you."

לפני שבוע. חמישי, 5 בספטמבר 2019, בשעה 22:27

בדיוק בגלל חוסר מחשבה כזה אני מוצא את עצמי חושב עם סגרתי עיסקה לכול החיים או לחצתי יד עם השטן האישי שלי.

מחשבות שלך לא נוצרות, נאבדות, לא נמצאות. אני חי עם ההשלכות, והמוח שלי לאומת זאת תמיד חושב.

צעד.

שניים.

שלושה.

הרבה.

קדימה. 

אסור לי להאבד בעבר, ההווה עיוור יותר מהעתיד.

תתחיל לחשוב.

קשה לחשוב שדווקא אתה לא עומק בציפיות.

שדווקא לך אני מוכן תמיד לסלוח.

שדווקא איתך הציפיות שלי הן...

ראליות.