שבירה נפשית

אם הייתה מגלה

שהוא הפך אותך לסכין,

שהוא בחר לדמם דרכך,

שכל מגע שלך

היה עבורו דרך נוספת להיעלם

אם כל מה שחשבת שהוא קרבה

היה בעצם

הרס איטי שלו,

שהתלבש על הגוף שלך

ולבש את השם “אהבה”

והשנים עוברות,

הדם מתייבש על הזיכרונות,

אתה קובר את מה שהיה

וחושב שסגרת את הקבר יחד איתו

ואז הוא חוזר.

לא עם אמת,

עם כתב אישום.

הרגעים הכי בוערים שלכם

הם הטראומה הכי גדולה שלו.

וברגע אחד

אתה כבר לא אדם

אתה המפלצת בסיפור שלו,

היד שפגעה,

גם כשלא ידעת

שביד שלך החזיקו נשק.

זה אמור לאכול אותך מבפנים?

לשרוף לך שנים של שקט

בשם כאב

שלא בחרת להיות הכלי שלו?

ואם כך

מי הוא,

שלוקח את ההרס שלו

ותולה אותו על הצוואר שלך?

ומי אתה,

שנדרש עכשיו לשאת את הפצעים

שלא חתכת?

וכשקרבה הופכת לנשק,

והסכמה הופכת למסכה לפגיעה

איפה בכלל עובר הגבול

בין קהילה שמדברת על אמון

לבין מי שמשתמש בכאב שלו

כדי להפוך אחרים לנבלים?

I want to write something "nice".

I want to wrote something poetic, a parable or maybe even a whole book.

But all that comes out is...

Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone.Can't trust anyone

What was this for?

Sending me a text after two years only to say 

"Sorry I couldn't be more honest with you"

Is...

So selfish...

Does it feel good?

You know I'm not over you, yet you know that nothing can change.

Then why?

Why come talk to me at all?

Why?

That's just..

So fucking selfish.

Should have just left me alone...

ריח של יום חדש ופתאום...

פרץ של אנרגיה...

בא לי לנסות להתגבר על הפחד.

בא לי לנסות לצאת שוב לעולם.

אבל אז הקליטה...

אולי כול הזמן הזה שאפילו לא רציתי לנסות היה חלקית בגלל שידעתי...

ידעתי שאם אני אחליט לצאת אני אהיה חייבת להתמודד עם המראה...

אני יודעת מה אני אמצע בא... 

רק עוד כפתורים ללחוץ, עוד חתכים לפתוח, עוד מלח לשפוך על הפצעים...

והיא...

כמה שאני לא רוצה לשמוע שוב את קולה...

גם ככה היא מציצה את ראשה המכוער מדי פעם ככה רק כדי להזכיר לי שהיא לעולם לא תלך...

פתאום לא כל כך בא לי לצאת...

אני פשוט לא יודעת איך להתמודד איתה בשום דרך אחרת...

אם אני אצא... היא תיקח אותי...

איך מתמודדים עם בגידה? לא בגידה רומנטית אלא בגידה באמון. בינתיים התשובה היחידה שיש לי היא לתת לזמן לעשות את שלו ולמרות שזה רעיון די בסדר אני מוצאת את עצמי בחרדה כבר 24 שעות, בולעת כדורים כי אין ברירה, הגוף לא מפסיק לרעוד. איך מסתכלים על בן אדם שבגד בך באותה צורה?

זה קו אדום.

השאלה היא לא מה אני עושה איתו אלא מה אני עושה עם עצמי? הזמן נהיה בלתי נסבל וכול מה שבא לי לעשות זה לברוח, אבל אין לי שום מקום מבטחים.

The human condition is a horrible state to live in.

מיציתי את החיים כבר. ניסיתי את חלום חיי ואני נכשלת בכול רגע נתון, הלב שלי כואב, אין לי שום רצון לצאת לעולם החיצון, הצלחתי לשקם את הקשר המשפחתי שלי ועכשיו אפשר לשים על זה ווי, אין לי שום רצון להביא ילדים לעולם, העולם שלי קורס מסביבי ואין לי אף אחד לדבר איתו ואני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על מישהו אי פעם כי כ.ו.ל.ם בגדו בי עד כו. אני באמת לא בטוחה שבאלי לחיות כבר ואפילו לא בקטע של כאב דיכאוני אלא מיצוי החיים האלה; התהליך הזה נמאס עלי.

הראש מעורפל, הניתוקים כמעט קשים מנשוא ולמרות שהשכל מבין שהחיים הם לא לתמיד וככה זה, הרגש קשה לי.

פה. לא פה. 

We love you, Butters.

Randomly thinking about that cute sub that loved drinking special coffee and ended up leaving the scene for religion...

Also thinking about her, my bloody Mary, hoping that not being here anymore means she found some kind of happiness; although I doubt it.