*טריגר הטרדות מיניות*
יש לי זיכרון לטווח קצר על באמת. אני יכולה לראות סדרה ולהתלהב ממנה וכמה חודשים קדימה לראות אותה שוב ולהנות באותה מידה, כי את הרוב כבר שכחתי. זה קורה לי גם עם ספרים, אם אהבתי ספר אני חוזרת אליו כעבור כמה זמן ונהנית מחדש. ויש דברים שקרו לי ואני שואלת את עצמי-זה באמת קרה? הצבא, הסבל הזה והמפקדים האלה, זה באמת היה? והילדות, באמת הייתה שם כפיה כזאת או שאני זוכרת ככה כי הייתי דרמתית? והדיילות, זה באמת היה החלום הזה? והגברים האלה, הם באמת קרו לי? אני לא יודעת למה אני כזאת, מדחיקה ומדחיקה את כל מה שלא נעים. ולפני כמה חודשים עברתי ברחוב החשוך עם הבניין הפנימי והמפחיד, עם השותף שלי לדירה, ולא הצלחתי לנשום. אני לא מצליחה לנשום ואני לא רוצה שהוא יראה שהתקף חרדה משתלט לי על הגוף אז אני אומרת לעצמי לנשום לנשום להתגבר על זה ומצליחה לסיים את הסיבוב בלי שהוא יבחין שמשהו קרה לי. זה הציף אצלי דברים וזה לא נסגר ולפעמים בלילה ולפעמים ביום זה דוקר אותי מבפנים ואני רוצה לשכוח אבל אי אפשר כי זה העולם שאנחנו חיים בו. ולדבר על זה, זה כאילו, סתם כואב. לדבר על זה עם חברה זה כואב, כי זה כבד וכי היא עברה דברים דומים וזה לחטט בפצעים. ולדבר על זה עם גברים... בקיצור, אין איך לדבר. אבל אני חושבת על לכתוב וזה מרפא אותי ואני שואלת את עצמי עד כמה פורום בידיאסאם הוא המקום הנכון לפרוק בו את הדברים האלה שאוכלים אותי מבפנים ומעלים לי דמעות בעיניים. כנראה שזה לא המקום ובכל זאת אני ממשיכה לכתוב כי זה אוכל אותי ואולי זה ישחרר.
*הבחור ברחוב החשוך עם הבניין הפנימי המפחיד היה אחד בתקופה של רבים. ערב משעמם בבית והשעה כבר די מאוחרת אבל לי לא אכפת כי אני מחפשת סקס ואני מלכת הלילה. הוא גר ממש קרוב אליי, פחות מעשר דקות הליכה, ואני נכנסת למקלחת זריזה ואליו. היה לו סלון מצד ימין לכניסה והתיישבנו ודיברנו ואז התחממו העניינים, אני זוכרת את ההרגשה הזאת כשאני על הגב והוא מעליי ואני מבינה שזה לא עושה לי את זה בכלל. אני מנסה להיכנס לזה, להילחם בעצמי ולזרום עם הסיטואציה אבל זה פשוט לא זה, זה מגעיל אותי וזה לא מתאים. אז אני מחליטה להגיד משהו כי היי, מותר לי להתחרט ולהגיד די אבל זה לא משנה לבחור הוא לא מקשיב לי. עוד קצת הוא אומר ואני מרגישה את המשקל שלו עליי ואותו בתוכי ואני מזיזה אותו בכח, לוקחת את הנעליים ביד ובורחת מהדלת עד למטה במדרגות של הבניין ושם אני פורצת בבכי עד שאני מפחדת שיבוא עוד מישהו שיראה אותי ככה ויעשה לי משהו בבנין המפחיד עם החניון מקדימה אז אני הולכת הביתה.
**היום ההוא בהנוי, ויאטנם. הלכנו, ק' ואני, להשתכר עם שני ניו זילנדים חמודים והיה ברור כבר מי תסיים את הערב עם מי. חזרנו אליהם להוסטל ואני זוכרת שלא רציתי להישאר לישון עם הבחור שלי וק' כן רצתה. אז אני, בחורה עם מלא ביצים כי היא בטיול הגדול שלה וחופש ושיט יורדת למטה ללובי ומוצאת חבורה של ישראלים שמשחקים ביליארד, אז אני נשארת לשחק קצת ולעשן קצת וכבר הגיעו השעות הקטנות של הלילה אז אני מחליטה למצוא את הדרך חזרה להוסטל שלנו. אני יוצאת בביטחון מהלובי ונתקלת ברחוב השקט והזר של הנוי בלילה ואני מתחילה לפחד אבל כבר עבר הרבה זמן מאז שעזבתי את הניו זילנדי וממש לא מתחשק לי לישון איתו. אז אני מתקדמת מעט ופוגשת חבורת תיירים, יש! סופסוף תיירים כמוני, חבורה של חמישה גברים אולי יותר, וכשאני מתקרבת אליהם אני רואה שיש לאחד מהם בקבוק וודקה ביד. אז אני מתקרבת בנחמדות ומציגה את עצמי והם מציגים את עצמם ואני מספרת להם שאני קצת מפחדת לחזור ברגל להוסטל שלי לבד וזה ממש עשר דקות הליכה ואולי הם מוכנים ללוות אותי לשם. אז הם מסתכלים אחד על השני ואחד מהם אומר לי שהם ילוו אותי אם אזמין אותם כשנגיע פנימה וזה מספיק כדי להבהיל אותי עד עמקי נשמתי ואני רצה חזרה להוסטל של הבחור ומה אני רואה מחוץ להוסטל? מונית! ואת השומר בהוסטל מדבר עם בחור נוסף וכשאני מתקרבת ושואלת אם המונית בשימוש הוא אומר שהוא פנוי ויסיע אותי לאן שארצה. אז הוא עולה למונית ואני יושבת מקדימה כי אני כזאת חברמנית ונחמדה. אנחנו מתחילים לנסוע והוא מדבר איתי ואני מסתכלת מחוץ לחלון והנוף הופך אחר והזמן עובר ואני יודעת שההוסטל שלנו ממש קרוב, עשר דקות הליכה. והוא אומר לי שאני כל כך יפה ואני אומרת לו שזאת לא הדרך. זאת לא הדרך אני זוכרת. והוא אומר לי זה ממש פה את תראי אבל הוא ממשיך לנסוע ואני לא מכירה את האזור ואני מפחדת ממש מפחדת ואני לבד במכונית איתו והוא ממשיך להגיד לי כמה אני יפה ומניח את היד שלו על הרגל שלי לפעמים כאילו בטעות ואז אנחנו עושים סיבוב ואחרי נצח הוא אומר לי "סי?? היר ווי אר" ואני לא האמתי שהוא הביא אותי להוסטל וזה נגמר והמונה היה בסכום מטורף וזה בכלל לא היה לי אכפת כי אני לא אתווכח איתו אני רק רוצה להגיע למיטה ואז הוא שואל אם הוא יכול חיבוק. ואני הסתומה, תמיד חייבת להיות נחמדה גם כשזה על חשבוני, מתקרבת אליו לחיבוק והוא תופס לי בחזה ואני פותחת את הדלת של המונית ומופתעת שהיא לא נעולה ונופל לי הפלאפון מההיד על הכביש ואני תופסת אותו ורצה פנימה כדי שאוכל לבכות בשקט.
*** הפעם ההיא בבלוק כשאני וא' עשינו אמדי רק שתינו. היה כבר שש או שבע בבוקר והמקום התרוקן והיה מרחב לזוז ונשארו רק אלה ששבורים ממש. והרחבה די ריקה וא' בקצה השני ואני בתחושה נעימה כזאת של כל הגוף והמוזיקה ואני בתוך עצמי במקום הטוב שלי נהנית מכל רגע. ואני רוקדת ועוצמת את העיניים ואני מרגישה מישהו מאחורי, אני מסתובבת וזה בחור גבוה מאוד שרוקד ממש עליי. טוב, קורה. במיוחד בבלוק, רוב האנשים פה לקחו כל כך הרבה סמים שהם לא היו שמים לב גם אם היו רוקדים בשירותים. אז אני עוברת מאחוריו במרחק בטוח ועוצמת את העיניים ונכנסת שוב למקום הנעים שלי עם המוזיקה. ומשהו שוב קוטע לי את המקום הנעים כי הוא נוגע בי מאחורה ואני פותחת את העיניים וזה אותו בחור גבוה. זה כבר לא בטעות אני יודעת כי אני עברתי מאחוריו! אז אני מנסה לזוז לכיוון היציאה והוא חוסם אותי! חוסם אותי עם הגוף שלו! וכולם כל כך דלוקים ואני לא יודעת מה לעשות ואיכשהו בסוף הצלחתי לזוז והוא נעלם הוא פשוט הלך משם. שוב קיבלתי תזכורת שאין מקום בטוח.
****עשרות הפעמים בהן הייתי צריכה להגיד לא יותר מפעם אחת. ג'יין פונדה אמרה ש"רק לפני כמה שנים גילית ש'לא' זה משפט שלם" וזה חילחל בתוכי לרמה הכי עמוקה שיש. לא צריך לבוא כלום אחרי "לא" אני לא צריכה לתרץ את עצמי ואני בטח לא צריכה להגיד שוב.
*****הבוס שלי בפיצריה שעבדתי בה בכיתה י' היה קורא לי כוסית. "כוסית בואי תנקי פה" וכדומה. היינו גם הולכים מכות כאילו אנחנו אחים ואני זוכרת שחשבתי לעצמי אם הוא ינשק אותי באחת מהפעמים שנלך מכות. הוא לא עושה את זה. הוא כן המשיך להתייחס אליי בתור "כוסית".
******הפעם ההיא שעשיתי אמדי עם החבר לעבודה והשותף שלו התחיל איתי וכשנגמר הלילה החליט ללות אותי הביתה. הוא אמר שיעלה לעשות פיפי אבל נכנס אליי למיטה. הוא ניסה לעשות צעד ואמרתי לא. הוא ניסה שוב, ואמרתי לא. לא זוכרת כמה פעמים זה קרה. ואז נרדמתי לידו, מותשת מהסמים, כשכמה זמן אח"כ התעוררתי מהמגע שלו. לא היה לי כח להגיד לו לא שוב, באמת. אז פשוט אמרתי שצריך קונדום והוא נכנס אליי ופימפם כמה שניות ואז גמר והלך לישון ואני כותבת את זה ונזכרת ועולה בי גועל וכעס, מלא מלא כעס. ומה מצחיק? שכמה זמן אחרי זה ראיתי אותו ברחוב ואמרתי לו שלום והייתי נחמדה כאילו זה קול זה סבבה מה שהיה שם. ואז כעסתי על עצמי יותר.
לצערי, זה לא נגמר פה. זה מלחמה בלתי פוסקת ביני לבין עצמי, בין האישה המינית שאני והרצון להיתפס לא רק כאובייקט מיני, לא תמיד. ההתחשבות הזאת שאני צריכה לעשות כדי לא לקבל יחס לא רצוי מגברים. כל הפעמים שאני לא לובשת את החולצה שאני רוצה כי היא חשופה ואני לא רוצה את המבטים עליי. זה שאני עובדת בבר וכשאני חוזרת הביתה לבד (וגם אם לא, הו האבסורד) אני לא יודעת מה יקרה לי אבל אני גדולה ועצמאית ואני רוצה לעבוד בבר ומותר לי ללכת ברחוב זה גם המרחב שלי אז למה פולשים לי אליו ואני תמיד מפחדת. אני שונאת שאני כועסת על עצמי, על זה שישבתי מקדימה, על זה שנתתי לו חיבוק, על זה שעשיתי סמים, על זה שלא אמרתי מספיק. והכי הכי אני שונאת, שכנראה שהדברים האלה לא אוכלים את אות גברים בלילה אלא אותי. ואני שונאת שאני לא מספיק חזקה כדי להתעמת איתם.
אני רק אסיים את החפירה העצומה הזאת שכנראה כתובה בבלגן לא קריא כי לאורך כל הדרך העיניים שלי מוצפות והכל מטושטש ואגיד שגיליתי מה זה ללכת ברחוב בלי פחד. איך מרגישה שליטה. הכלב שלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי ועל זה אני יכולה לחפור בפוסט שלם אחר אבל הדבר המדהים ביותר שהוא עשה זה לגרום לי להתהלך בביטחון. הוא הכלב שלי והוא הכי חמוד בעולם אבל הוא גם שומר עליי טוב טוב ואני רואה את המבטים ברחוב, הם מסתכלים עליי אחרת כשאני איתו. הם לא מעיזים. לפני כמה ימים באמצע הלילה עשיתי לו הליכה ליד הבית כששיכור אחד התקרב אליי ומילמל משהו לא ברור. פחדתי קצת והכלב שלי ישר חשף שיניים ונבח על השיכור, נכנס למוד של מתקפה, השיכור מלמל אליי שכל הכבוד יש לי כלב מאולף ודידה לכיוון השני. ללכת איתו זה בטחון שאף אחד לא יתקרב אליי וגם אם כן הוא כנראה לא יצא מזה בחתיכה שלמה. זה מדהים מה שהוא עושה בשבילי אבל אני נשארת לתהות לפעמים על כמה זה חבל שאני צריכה משהו חיצוני שיגן עליי, כמה חבל שרק אני לא מספיקה.
