הבוקר נפל הפור, אני עוזבת את הדירה בה חייתי עשר שנים וחוזרת לתל אביב.
רמת גן הייתה טובה אליי. נעים בה, שקט בה, ירוק בה, אבל הגיע הזמן לשנות דברים בחיים שלנו, ואחד השינויים הוא השיבה אל התוסס של תל אביב.
ופתאום הבוקר כשאני עוברת על מודעות להשכרת דירות באינטרנט, החיים האמיתיים נראים לי בהירים ונעימים כל כך.
פתאום המלחמות באתר נראות לי שוליות, מלחמות שניתן פשוט לא להיכנס אליהן כי לא חייבים לקרוא כל מה שכל אחד כותב. מה שבימים האחרונים טרד את מנוחתנו נראה כמעט חסר חשיבות.
בסופו של דבר החיים האמיתיים שלנו לא נסמכים על דעתו של אדם כזה או אחר או על הסכמתו עם הדברים שאנחנו אומרים.
החיים מורכבים מהקשר המופלא שיש לי ולשאר עם גברתי-אהובתנו.
החיים מורכבים מהעבודה ומהניסיון לפרוץ קדימה עם המשרד שלנו ולנסוק אל ההצלחה.
החיים מורכבים מהיצירה שלנו – מהספר שאפרסם השנה, מהמחזה שאור תפרסם, מהמוזיקה שאור ורוני יוצרים ומהציורים שרוי מצייר.
החיים מורכבים מקשרים אמיתיים – שחלקם בהחלט נוצרו באמצעות האתר הזה. קשרים של חברויות מופלאות שעמדו בכל המבחנים האפשריים.
החיים מורכבים מהכלבה שלנו, המדהימה, שהבוקר קיבלה חיסונים ושבב.
החיים מורכבים מהלימודים שלי ושל אור, שישפרו את יכולותינו ככותבות וכעורכות.
החיים מורכבים מהמשפחה שלנו, מהאהבה בה היא עוטפת אותנו, מהקבלה. מהחברות האמיתית שהתפתחה עם אמי ובן זוגה, מאחי וזוגתו.
החיים מורכבים מציוץ ציפורים בבוקר, מחיוכו של הזקן שיושב על הספסל ומברך אותי בבוקר טוב.
החיים מורכבים ממשברים אמיתיים, שההתמודדות איתם קיומית לעיתים והניצחון בהם ניתן למישוש.
החיים שלנו מורכבים ומדהימים, וכל כך אין לי כוח לבזבז אפילו שנייה נוספת מהם על מי שלא רלוונטית להם בשום צורה 😄
שנת 2006 עומדת להיות עבורנו שנה של פריצת דרך ושינוי. והשינוי הזה מתחיל היום.
שייכת
גווי זקוף ראשי מורכן / בבואך לדרוש את ששלך / רקמת בי שייכות / תוחלת שונה לקיום מלא / יצקת את נשמתך לתוכי. התפרסם היום: שוב מקולרתהחלטנו - גברתי, אני ושאר הנוגעים בדבר, לקחת חופשה של שבוע לפחות מהכלוב.
החלטנו לעשות קצת למען ביתנו ולהתמקד באהבה במקום במלחמות.
נחזור עוד לפני שתספיקו להתגעגע (אבל נא להתגעגע קצת שלא נעלב). 😄
נשיקות לכולכם, חיבוק גדול
ולהשתמע.
קלייר.
*ובקשה מחברינו בכלוב. לא ניכנס אפילו כדי לבדוק הודעות פרטיות, אז אם אתם מחפשים אותנו כתבו לנו למייל או התקשרו.
אני שלך ואני אסירת תודה עלייך.
לא מספיק אני מודה לך כך מול העולם כולו, על האושר שאת מעניקה לי יום יום, שעה שעה.
לא מספיק אני מודה לך על ההקשבה, ההדרכה, השיתוף.
לא מספיק אני מודה לך על הבטחון המוחלט שאני מרגישה איתך.
לא מספיק אני מודה לך על היושר, על האמת הבלתי מתפשרת שלך.
לא מספיק אני מודה לך גברתי, שלימדת אותי להכיר בי את הצרכים הכי כמוסים.
לא מספיק אני מודה לך על ההכלה המוחלטת, על האהבה שאת מעניקה לי.
תודה גברתי, תודה על כל שניה יחד, תודה על כל רגע בו את חושבת עליי.
האהבה שלנו היא הדבר המוחלט ביותר בחיי, האהבה שלך אליי והאהבה שלי אלייך.
את גברתי לימדת אותי לאהוב וחשוב עוד יותר, לימדת אותי להיות נאהבת.
אני מודה לך גבירה שלי, כל חיי אודה לך על המתנה הזו.
לימדת אותי להכיר בי את השפחה, את הילדה, את האישה. את כל מה שלא היה לו מקום בחיי.
הסרת מעליי את ההגנות, אין בהן צורך כשאני מולך.
תודה גברתי.
אני שפחתך, אני הילדונת שלך ואני מאושרת.
קלייר.
בין הטיפות יחד הולכות
בין עננים, בין דאגות,
החורף כבר זולג פה
עוד רגע ותופיע ק-שת.
יום באפור בין מטריות
שנפתחות, כדי להגן
על רגש שנוצר פה
על רגע שנולד בר-גע.
ובחלוף גשם ראשון
ים של דמעות ושלוליות,
השמש שוב תופיע
ושיר חדש יפ-ציע...
לה לה לה לה לה לה לה לה...
ימים של שקט
ימים ערומים משאון הכרך
ימים שפטורים מהסבר או מדון
ימים של שמחה ושל רוך
ימים של אהבה
הם כבר כאן.
שעות של שקט
שעות שחולפות בלי משים בחיוך
שעות של עינוג הדדי וליטוף
שעות חפות מעדויות והוכחות
שעות של אהבה
הן כבר פה.
דקות של שקט
דקות שבנויות משניות של שמחה
דקות שקורצות ברגעי שובבות
דקות של תקתוק אין סופי ומרגיע
דקות של אהבה
הן כבר פה.
דקות ושעות מומרות לימים
ואני מלקטת בסבך הזמנים
רגעי אהבה שהופכים לשנים
כשאני לצדך המחוגים
מאבדים משמעות ונעים.
סגולה, יפה, כזו שעושה פוש אפ.
כזו שגברתי קנתה לי בשבת רק כדי להפתיע אותי אתמול.
כזו ששמחה אותי.
נעים לי ללבוש אותה. היא רכה, נעימה כל כך
ומביאה אליי את גברתי גם כשאני עובדת :)
כדי להעיד על יופייך
די במילים פשוטות,
שאומרות אמת.
כדי לאהוב אותך
די במבט אחד,
שרואה לנשמתך.
ואני מעידה, אוהבת
ושייכת.
התעוררתי הבוקר מחורמנת... מאוד. שכבתי במיטה מנסה להחליט אם אני אאונן לפני או אחרי שאשתין. החלטתי להתאפק... עם ההשתנה כמובן.
את היית קשוחה גברתי. מאוד קשוחה בפנטזיה שלי.
"אני לא רוצה לשמוע ממך הגה" פקדת עליי, "אני לא רוצה לראות ממך מבטים שמצפים לרוך, להבנה. היום את הכלבה שלי, הזונה שלי, וכדאי מאוד שתצטייני בתפקיד."
"כן גברתי." אני עונה לך ומיד חוטפת סטירה.
"אף מילה כלבה. כלבות לא מדברות ואת תשתקי. תעמדי על המזרן." את פוקדת עליי.
אני נעמדת.
את לוקחת לידייך ניילון עיטוף ומתחילה לעטוף את גופי מהצוואר ומטה. בתוך שניות אני בחצי ספייס.
"תפתחי ת'רגליים" את פוקדת עליי בחוסר סבלנות.
מיד כשאני פותחת אותן את מחדירה אל הכוס שלי ויברטור שפועל על רטט. את מחזיקה אותו לרגע שלא יישמט מתוכי, ומעבירה את הנילון הנצמד בין רגליי, עוטפת בעזרתו את האגן שלי, מחזקת את מיקומו של הוויברטור בתוכי.
"על ארבע כלבה" את פוקדת עליי.
ראשי נשען על המזרן, ישבני מורם לעברך, ומיד אני מרגישה בהצלפות שלך פוגעות בחלקים המכוסים בניילון. לרגע הכאב עמום, אולם מיד מתחיל להתפשט בתוכי חום אדיר.
אני מוצלפת במשך דקות ארוכות כשהוויברטור פועל בתוכי. הכאב המשולב בחום גורם לי לספייס. אני כל הזמן על סף גמירה מהוויברטור, אבל לא מעיזה לגמור גם כשאני בספייס.
את אוחזת בשערות ראשי ומרימה אותי למצב כריעה על ברכיי.
"תמצצי זונה." את פוקדת עליי, "ובהצטיינות!".
הזין שלך נתחב אל פי. כדי לאזן את שיווי המשקל שלי את אוחזת בשיער ראשי, מחדירה את הזין, ואז מרחיקה את הראש שלי, ומצמידה שוב.
אני נחנקת. אני משתדלת למצוץ לך את הזין הכי עמוק שאני יכולה. חוסר האונים שלי מטריף אותי.
"יש עוד שימושים לחורים שלך" את אומרת לי, ומשליכה אותי בחזרה אל המיטה. מיד אני מרגישה איך את גוזרת חור בניילון מעל לפי הטבעת שלי. "כלבות מרטיבים בשיטה אחת בלבד." את מודיעה לי ויורקת על חור הישבן שלי. "אני מקווה בשבילך שאת מוכנה, כי ממש לא מעניין אותי היום להכין אותך" את אומרת ובתוך שניות אני מרגישה איך הזין שלך חודר אליי.
אני שוכבת בלי שאוכל לזוז כשאת מעליי, בתוכי. אני מתאפקת, כל כך מתאפקת לא לגמור בלי רשות. ואני צריכה כל כך להשתין.
"את כלבה טובה," את נוהמת כשאת נעה בתוכי, "עכשיו הגבירה שלך תגמור בתוכך, וחסר לך שתעזי לגמור גם את."
התנועות שלך עזות, אני לא יכולה לזוז, החורים שלי מלאים, רטובים. את גומרת בתוכי. אני מתאפקת.
"גברתי," אני לוחשת לך, "בבקשה, אני חייבת להשתין."
"את תשתיני פה כלבה, אם את לא יכולה להתאפק. אבל בשום אופן את לא קמה מכאן" את עונה לי וממשיכה לזיין אותי.
השילוב של הוויברטור בכוס והזין בתחת גורמים לגירוי בלתי נסבל כמעט. עוד רגע אני גומרת ועוד רגע אני משתינה.
"גברתי בבקשה..." אני מתחננת.
"את תשתיני פה, את שייכת לי כלבה ואת תבצעי את מה שאני פוקדת עלייך לבצע." את אומרת וסוטרת לי. "לי בכל מקרה לא אכפת אם תשתיני או לא. את פה כדי לשרת אותי ולא כדי שאני אשרת אותך." סטירה, "ועכשיו אל תפריעי לי לזיין אותך, ברור?"
"כן גברתי," אני גונחת. ההתאפקות עוד רגע מעל לכוחותיי.
את מזיינת אותי כאילו שאיני קיימת. אני רק חור. הגירוי, החום, הספייס גורמים לי כמעט לאיבוד הכרה מרוב עונג.
אף פעם לא זיינת לי את התחת בכזו עוצמה. עוד רגע אני מרגישה אותו נקרע. אני מייללת מעונג.
"כן כלבה שלי, עכשיו מותר לך לגמור" את מורה לי.
ברגע אני מרגישה איך האורגזמה מתפוצצת בי. אני צורחת עם כל חדירה שלך, והוויברטור מטריף אותי, מזמזם, רוטט בתוכי, מגרה לי את הכוס ואת השלפוחית.
בשניה שאני גומרת מתפרץ גם השתן החוצה. אני באיבוד חושים מוחלט. גומרת עוד ועוד כשאת ממשיכה לזיין אותי עד ששתינו צונחות מעולפות על המיטה.
ככה אוננתי גברתי, כשאני מפנטזת בדיוק את זה. והיה מדהים 😄
בוקר טוב גברתי 😄
שפחתך.
"אם היית איתי כאן עכשיו," היא חושבת כשהיא מסתבנת במקלחת, "היינו אולי הולכים לטייל לנו בים. אחר כך היינו יושבים בבית קפה, צופים על האנשים שעוברים ממול."
"זו שיחה שמסוכנת לי היום." היא אומרת לחבר שמהצד השני של הקו בערב שקודם למקלחת, "בזמן בדידות אסור לדבר עם מי שיודעים שאפשר לבוא אליו לארוחת ערב, לשיחה של אינטימיות, לשינה מחובקת."
הוא מבין החבר ההוא, מכיר את התחושות מיד ראשונה.
היא שונאת את סופי השבוע. שונאת את ההליכה אל המשפחה לבד. שונאת לספר לו אחר כך איך היה, על מה דיברו, מתי צחקו. מתי היא צחקה.
"בת הזוג שלי." הוא קורא לה. שונאת את צירוף המילים הזה. הוא אוהב אותה, רוצה אותה אבל חי עם אשתו. הוא מדמיין את החיבוק איתה כשהוא נרדם, אבל מחבק כל לילה את אשתו. לילה אחד לפני שבוע הבינה את ההבדל בינה לבינה כששכבה במיטה. דקירות חדות חלפו בבית החזה שלה והעירו אותה משנתה. "יש לי התקף לב?" שאלה את עצמה.
היא שכבה במיטה ופחדה.
פחדה למות לבד במיטה שלה.
אמרה לעצמה שאם הכאבים יימשכו היא תזעיק אמבולנס. אמרה לעצמה שתתקשר אל האקס כדי שייקח אליו את הכלב אם תאושפז.
הדקות חלפו.
חשבה עליו בביתו, ישן עם אשתו, הרגישה לבד ופחד.
רוב הזמן היא מאושרת, יש לה חיים מלאים. רוב הזמן היא מתעלמת מהשעון.
היא לא מרשה לעצמה לשגות באשליות, לקוות שיום אחד זה יהיה אחרת. כשהתקווה מסתננת מבעד להגנות מזדקפת המציאות כדי להלום, כדי להשיב את המודעות לעכשיו, לאפשרי - אל הפרונט.
"המאהבת", כך היא מגדירה את עצמה לעצמה, כדי להגן מפני התקווה. לביטוי "בת זוג", יש בעיניה משמעות אחרת, כזו שמתירה את הזמן.
אין ביניהם שקרים, הכול על השולחן. ידעה למה היא נכנסת, יודעת איפה היא נשארת מבחירה. אלה רק השבתות והחגים, החופשות המשותפות שלו- לא איתה, שמנסרות כל פעם קצת, שתוחמות אותה אל הבריחה שלה מעצמה, מהתקווה.
"כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים, ושום דבר לא קרה?"
אם הייתה למילים משמעות הן היו אולי סודקות את הביצורים שהקיפו אותו. בדירתו הוא מכיר את הדרך, יודע היכן מוצב כל כסא, איפה הוא מניח את כף העץ שאיתה הוא בוחש את רוטב הספגטי האדום.
גלגלצ מנגנים שירים של ערב שבת. לא רועשים מדי, הרבה רוק של שנות התשעים. שירים שהוא מכיר בעל-פה.
"How I wish you where here now", הוא שר כשהוא מעלה אטריות מהסיר הרוחש וטועם בלי לנשוף עליהן כדי לקררן.
כשנגע בה בפעם האחרונה, ליטף את גופה וחייך. כשגופה נכרך בגופו מתפתל בתשוקה, עוד הספיק לזעוק אל קריאות העונג שלה את חדירתה אל נפשו כשגמר בתוכה.
"שירים של ערב שבת הם שירים שצריך לשמוע בשניים." אמר לה, כשהניח את הטבעת על השולחן מולה. החיוך שלה ליטף את לבו כשענדה אותה על אצבעה.
הם טיילו באותו הערב מול גלים חשוכים וצחוקם הדהד אל סלעי המזח עליהם התיישבו לדמיין את עתידם המשותף. הוא סיים בדיוק את לימודיו בטכניון, היא קיבלה מלגה לתואר השני שלה במנהל עסקים ואורות הטיילת בהקו מולם בצבעים של שמחה.
"עורי עור, עורי עור...", שר אביב גפן, כשהוא מניח על השולחן צלחת עמוסת ספגטי. "ברוך אתה אדוני..." הוא סודק בקולו של לב שבור ומדליק את נרות השבת.
באותו הערב הדליקה היא את הנרות, מכסה בכפות ידיה על פניה, נושאת תפילה בדממה ואז פוקחת את עיניה אל מבטו ופוגשת אותו בחיוך של הבטחה לאושר.
הוא החליק בידו על שערה, מלטף בהשתאות את הרוך שבו. חיבק אותה, שואף לתוכו את ריחה החם, המתוק.
על מרצפות הטיילת התווכחו איך יקראו לילדים שייוולדו להם. היא רצתה שמות שהיו "מופלצים" בעיניו. לא הבין מאיפה הביאה שמות כמו 'תמה', או 'גושן'. הוא רצה שלבן יקראו 'תומר', ושלבת יקראו 'נעמה'. התווכחו וצחקו, התנשקו ודמיינו איך תיראה החתונה והיכן יקיימו אותה.
"אני זוכר אותה בדרך לגימנסיה... אני חושב שבשבילי היא אבודה". הוא צועק את השיר עם אריק איינשטיין ומוציא בירה מהמקרר. היא לבשה שמלה ירוקה עם פרחים, הוא צעד לידה לבוש במכנס שחור ובחולצה לבנה, יודע שאין דבר שלא יעשה למענה.
הוא מכבה את הרדיו ורוחץ כלים בדממה. מול הכניסה לבית הקפה נעמדו כדי להביט בתפריט שהוצב בכניסה. היא הביטה בתפריט, מכווצת מעט את מצחה כשחשבה מה היא רוצה, הוא עמד לצדה מביט בה וחשב כמה היא יפה, כמה הוא מאושר.
לא ההדף הבהיל אותו כמו הרעם שהדהד וקרע אותו מחייו. כשהוטח לעברה עוד ניסה לאחוז בה, להגן. נדמה לו שעוד הספיק לראות את מבטה המבוהל פוגש בעיניו. כשהתעורר גישש בידיו בין שברי הזכוכית המנופצת של מה שהייתה הוויטרינה של בית הקפה, מחפש אותה, קורא לה. קולות זמזמו בראשו וביניהם שכנה דממה. הוא הרגיש את חייו זולגים מעיניו כשביכה בדמו את שאבד.
הוא נשכב במיטה לאחר שהניח מזון בקערת המזון של בומי, כלב הנחייה שקיבל לאחר הפציעה.
"How I wish you where here now", הוא שר בשקט ואור הנרות לא חודר עוד עבורו את החשכה.