שייכת

"אם היית איתי כאן עכשיו," היא חושבת כשהיא מסתבנת במקלחת, "היינו אולי הולכים לטייל לנו בים. אחר כך היינו יושבים בבית קפה, צופים על האנשים שעוברים ממול."
"זו שיחה שמסוכנת לי היום." היא אומרת לחבר שמהצד השני של הקו בערב שקודם למקלחת, "בזמן בדידות אסור לדבר עם מי שיודעים שאפשר לבוא אליו לארוחת ערב, לשיחה של אינטימיות, לשינה מחובקת."
הוא מבין החבר ההוא, מכיר את התחושות מיד ראשונה.
היא שונאת את סופי השבוע. שונאת את ההליכה אל המשפחה לבד. שונאת לספר לו אחר כך איך היה, על מה דיברו, מתי צחקו. מתי היא צחקה.
"בת הזוג שלי." הוא קורא לה. שונאת את צירוף המילים הזה. הוא אוהב אותה, רוצה אותה אבל חי עם אשתו. הוא מדמיין את החיבוק איתה כשהוא נרדם, אבל מחבק כל לילה את אשתו. לילה אחד לפני שבוע הבינה את ההבדל בינה לבינה כששכבה במיטה. דקירות חדות חלפו בבית החזה שלה והעירו אותה משנתה. "יש לי התקף לב?" שאלה את עצמה.
היא שכבה במיטה ופחדה.
פחדה למות לבד במיטה שלה.
אמרה לעצמה שאם הכאבים יימשכו היא תזעיק אמבולנס. אמרה לעצמה שתתקשר אל האקס כדי שייקח אליו את הכלב אם תאושפז.
הדקות חלפו.
חשבה עליו בביתו, ישן עם אשתו, הרגישה לבד ופחד.
רוב הזמן היא מאושרת, יש לה חיים מלאים. רוב הזמן היא מתעלמת מהשעון.
היא לא מרשה לעצמה לשגות באשליות, לקוות שיום אחד זה יהיה אחרת. כשהתקווה מסתננת מבעד להגנות מזדקפת המציאות כדי להלום, כדי להשיב את המודעות לעכשיו, לאפשרי - אל הפרונט.
"המאהבת", כך היא מגדירה את עצמה לעצמה, כדי להגן מפני התקווה. לביטוי "בת זוג", יש בעיניה משמעות אחרת, כזו שמתירה את הזמן.
אין ביניהם שקרים, הכול על השולחן. ידעה למה היא נכנסת, יודעת איפה היא נשארת מבחירה. אלה רק השבתות והחגים, החופשות המשותפות שלו- לא איתה, שמנסרות כל פעם קצת, שתוחמות אותה אל הבריחה שלה מעצמה, מהתקווה.