לפני 19 שנים. 29 באוקטובר 2005 בשעה 19:54
"סאבית יקרה שלי,
ביום ראשון מגיע הרגע הגדול - הסשן הראשון שלך. את צריכה לעשות מספר הכנות לפני:
גילוח מלא ומדויק, אני לא רוצה למצוא עלייך חצי שערה. תתכונני היטב לקראתי
את צריכה לעשות חוקן ולהכין את הישבן שלך עבורי, הבית צריך להיות נקי ומצוחצח, תתכונני מראש.
כשאני מגיעה את מחכה לי ערומה, על 4 רגליים פשוקות וכיסוי עיניים. חכי לי בחמש אפס אפס בתנוחה הזאת, גם אם אאחר את לא זזה, עד שאני מגיעה. אם את חושבת שזה יהיה לך קשה, תדאגי למגני ברכיים. את לא פותחת את הפה ולא אומרת מילה עד שאני פונה אלייך.
בכל הפגישה את תדאגי לקרוא לי `גבירתי` ולא תשכחי את המילה הזאת בכל תשובה. את לא מדברת מיוזמתך בחופשיות גם במהלך הפגישה. אם את רוצה לשאול או לבקש משהו, את צריכה לבקש רשות.
יש לך מילת ביטחון, אם משהו קשה לך מדי, תשתמשי בה.
ואל תפחדי יקרה שלי. אני אטפל בך ואדאג שתהיי מאושרת. אל תשכחי שהכל מאהבה ומרצון לעונג הדדי, את ממש לא צריכה להיות מושלמת. ביום ראשון את תתמסרי לי כפי שלא הכרת. בשישי-שבת אסור לך לאונן."
אלה היו ההוראות שקיבלתי כבר ביום רביעי. סוף השבוע עבר כולו בניקוי הדירה. בחמישה לחמש הנרות דלקו בארבע פינות החדר, הציוד שהיא דרשה שיהיה מוכן חיכה על השידה ולידו הקפה שלה ומאפרה. ואני על המזרון על ארבע עם כיסוי עיניים, לא נושמת כמעט, ומחכה.
הזמן עובר לאט כשאת עם כיסוי עיניים ועל ארבע. לא זזתי. אני לא יודעת באיזו שעה בדיוק היא נכנסה, אני זוכרת את המפתח מסתובב במנעול הדלת, ואת הצעדים שלה. קלטתי שאני מחייכת, שהראש זקוף, כאילו אני מנסה לראות אותה מבעד לכיסוי העיניים, ושהשפתיים רועדות מההתרגשות והגוף אתן.
שומעת את הצעדים שלה בבית, יודעת שהיא בודקת כמה ניקיתי, יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ביומיים האחרונים. היא צועדת אל החדר השני, שמה מוזיקה. והיא מגיעה לחדר השינה.
אני מחכה למוצא פיה והיא שותקת. יודעת כמה היא זקוקה למילה, לחיבוק ועוד לא...
הידיים שלה מלטפות אותי, את גבי במין עדינות של שקט לפני הסערה ובלי מילה היא מתחילה לבדוק אותי, לפשק אותי, להביט בכל חוריי, כמו בודקת סחורה משובחת.
לבסוף היא ניגשת מול פני עצומות העיניים ולוחשת לי "רוצה להיות השפחה שלי קלייר?
"כן, גברתי" אני עונה.
"רוצה לתת לי את עצמך גוף ונפש? את הכאב שלך והעונג שלך? את האורגזמות שלך? רוצה להיות שייכת לי?"
כל השאלות נענות ב"כן גברתי" מתלהב
"אם כך, היום תלמדי את השיעור הראשון שלך, שיעור בלהיות מובלת ולסמוך עליי"
"של מי את?" אני שומעת אותה.
"שלך גברתי".
היא מסירה את נעליה, עולה על המזרן ומסתובבת סביבי. אני יודעת שהיא מסתכלת עליי עכשיו. "של מי הכוס הזה?", "שלך גברתי", "של מי התחת הזה?", "שלך גברתי", "של מי חור התחת הזה?" הרעד גובר בגוף, רעד של ציפייה, של רצון לתת לה את כולי "שלך גברתי".
"את תקבלי היום שיעור ראשון בהתמסרות שפחה שלי, את תלמדי לתת לעצמך להיות מובלת, אני מחליטה מה קורה, את מתמסרת, את תלמדי לקבל". היא נעמדת מולי, "תכרעי מולי בגב זקוף וידיים מעל הראש". אני מתרוממת. "אני צריכה לקשט את השפחה שלי" היא אומרת, והאטבים שקניתי הבוקר לכבוד הסשן הזה, מתחילים לקשט לי את השדיים.
היא קושרת לי את הידיים זו אל זו ופוקדת עליי לשכב ברגליים פתוחות מולה. מעכשיו אסור לי לסגור מולה את הרגליים, הן צריכות להיות פתוחות תמיד, כדי שהכוס שלי יהיה זמין לה בכל רגע שהיא רוצה.
האטבים מקשטים לי גם את הכוס. זה כאב עמום אבל קבוע, תזכורת קבועה למקומי מולה.
היא דורשת ממני להתרומם מעט "עכשיו אניח עלייך קולר, זה רק קולר אימונים, וכשתהיי ראויה לזה תקבלי את הקולר שלך". קשה לי עם הקולר, אני לא ממש רוצה אותו, היא יודעת את זה. "מה את?" היא שואלת אותי. "השפחה שלך" אני עונה לה. "מה עוד?" היא מתעקשת, "הכלבה שלך" אני עונה וקשה לי לומר את זה עכשיו. "והכלבה שלי צריכה קולר לאילוף שלה, קולר שיזכיר לה את מקומה" היא אומרת לי.
הקול שלה מרגיע את ההתנגדויות שלי, והקולר פחות מפריע לי עכשיו.
"את זוכרת מה אמרתי לך לעשות ולא עשית בזמן אלא לאחר תזכורת?" היא שואלת אותי. ההתרגשות מפריעה לי לחשוב. אני זוכרת שהיה משהו אבל מה לעזאזל? "אני לא זוכרת גברתי" אני עונה לה. היא מזכירה לי, עכשיו אני זוכרת. "את הולכת להענש על זה" היא אומרת לי, "ובפעם הבאה זה יהיה התפקיד שלך לספר לי על מה מגיע לך עונש". המשפט הזה מגלגל אותי מצחוק, אני לא צוחקת להרבה זמן.
כף מעץ מטיילת לי על הגוף, הנשימה שלי נעתקת. היא נעימה לי, אבל יש בה גם משהו מאיים. אני יודעת שהכאב יהיה הדרגתי, אני מייחלת לכאב הזה, אבל גם פוחדת. "את תספרי עשרים הצלפות ותודי לי על כל אחת מהן" היא אומרת לי. אני סופרת, מרגישה איך הן מתחזקות. האחרונה קשה לי מאוד, וזה נגמר.
היא לוקחת שוט לידיים ומתחילה להצליף בי, הצלפות קלות בהתחלה, על השדיים, אני מגינה עם ידי על עיניי. "השפחה שלי לא בוטחת בי?" היא שואלת, "תרימי את הידיים מעל הראש, ותבטחי בי". אני בוטחת. ההצלפות רגע איטיות ורגע מהירות פוגעות לי בשדיים, בבטן, בכוס. זה טוב לי, אני רוצה עוד.
היא מפסיקה להצליף. "תפתחי את הפה" היא אומרת ואצבעות היד שלה נכנסות אליו מרוחות במשהו. "תלקקי". אני מלקקת, "מה זה?" היא שואלת. "חומוס" אני עונה. משהו עגלגל עובר לי על הבטן ואל השפתיים, "מה זה?" היא שואלת, "תפוח?" אני שואלת. "לא, תתרכזי" היא עונה. "עגבניה?", "נכון" היא אומרת. המשחק מחייך אותי. "תפתחי את הפה" היא אומרת שוב. האצבעות שלה מחדירות משהו שורף לפה שלי. "איכסה, טבסקו" אני מגיבה אינסטינקטיבית ומנסה להסיט מעט את הראש. "תלקקי את זה" היא פוקדת שוב. אני מלקקת.
השפתיים שורפות לי, גם הפה. "תבטחי בי" היא לוחשת לי. אני בוטחת. היא מניחה על שפתי קוביית שוקולד. "תמצצי אותה, אל תלעסי" היא מורה לי. המתיקות מעלימה את השריפה, שוב אני במצב של המתנה. משהו חד עובר עליי. זה מגרה אותי. אני לא יודעת אם זה סכין או ציפורן חדה, אבל המתח משגע אותי, מטריף אותי. "מה זה?" היא שואלת. "סכין?" אני שואלת. "לא, נסי שוב, תתרכזי". אני מתרכזת. "מספריים?", "כן". היא מטיילת עליי אתן עוד רגע ומניחה אותן בצד.
היא חוזרת להצליף בי. "השפחה שלי חרמנית? היא רטובה?" היא שואלת בקול הטיזרי שלה. אני צוחקת, הידיים שלי קשורות מעל הראש, ואין לי מושג. "אני לא יודעת גברתי" אני עונה לה. "את רטובה, את נוזלת" היא אומרת לי לאחר בדיקה קצרה. אני שמחה לשמוע את זה.
יש אטבים על הכוס שלי ועל השדיים, ומגע השוט בהם מעביר בי גלים של כאב. בדייקנות היא מצליפה הצלפות חדות שמעיפות את האטבים ומותירות אחריהן כאב חד של שחרור מהם. עכשיו ההצלפות שלה חדות יותר, עמוקות יותר, ואני גונחת. הכאב הזה מטמטם אותי, מענג אותי, אני רוצה עוד ממנו, ויודעת שזו הפעם הראשונה, שצריך לאט. אבל ה"לאט" הזה משגע אותי.
היא מדברת אליי כל הזמן, במילים שעושות לי שייכות. מזכירה לי של מי הכוס המוצלף, של מי השדיים, פוקדת עליי לשחרר את הכאב בקול, שתשמע אותו. הגניחות שלי מגרות אותה.
היא מחליפה את השוט לשוט רכיבה. ההצלפה שלו חדה, צורבת בעור. הוא קשה לי יותר, אני מנסה לא לזוז, לא לברוח ממנו, אבל הכאב לפעמים חד מדי.
"תסתובבי" היא פוקדת עליי, וממשיכה להצליף איתו בישבן שלי. אני רוצה לעמוד בזה, רוצה להתרגל להצלפות שלו, אבל בשלב כלשהו זה קשה מדי. צורב מדי.
היא עוצרת, מלטפת, מורחת קרם שיקל. המגע שלה ממכר אותי אליה. רוצה לגעת בה, והיא נותנת לי את השפתיים שלה לנשיקות עמוקות אבל קצרות מדי. ושוב אני נדרשת לשכב על הבטן.
היא מצליפה בי שוב, הכאב מטמטם אותי מעונג. "תכניסי יד לכוס ותאונני, אבל שלא תעזי לגמור. הכוס הזה שלי ורק אני אקבע מתי תגמרי" היא פוקדת עליי.
והיא מצליפה, ואני מאוננת, "לא לגמור" היא מזכירה לי כשהאנחות שלי מתחילות להשתולל. אני לא יכולה להחזיק "תרשי לי" אני מתחננת. "בספירה לעשר" היא פוקדת, ואני סופרת, או שהיא, אני כבר לא יודעת במצב הזה. רק את האורגזמה אני יודעת, והיא נצרחת ממני בטירוף.
לרגע אני רגועה אבל מיד חודרת אצבע אל הישבן שלי. זה קרם שהישבן שלי לא אוהב. הוא שורף. היא יוצאת, "קומי" היא אומרת לי. "זה בסדר גברתי, זה קצת שורף, אני יכולה להתמודד עם זה" אני מתחננת, רוצה אותה בתוכי. "קומי" היא דורשת. מניחה את ידיי על כתפיה ומובילה אותי אל המקלחת. "הפשיטי אותי היא פוקדת עליי". סוף סוף אני נוגעת בה לרגע. מורידה ממנה את החולצה, מרגישה את השדיים שאחוזים בחזייה בעלת מרקם עורי, יורדת על ברכיים, מורידה ממנה את המכנסיים ואת התחתונים. טוב כל כך לגעת בה.
"קומי היא אומרת. מכוונת את חום המים, נכנסת וקוראת לי להצטרף אליה. אני רוצה לסבן את עצמי אבל היא זו שמנקה אותי, מטפלת בי. רוחצת את הקרם השרף מהכוס ומהתחת. אני מרגישה הכי מוגנת בעולם עכשיו.
היא מוציאה אותי ומתעקשת לנגב ממני את המים. אני רוצה שהיא תתנגב בעצמה, יודעת כמה היא סובלת מהקור, לא רוצה שתתקרר, אבל היא מתעקשת "את תלמדי לקבל היום" היא אומרת לי.
מחזירה אותי אל המיטה, מחליפה קרם, ושוב היא בתוכי. עמוק בישבן.
היא יודעת כמה אני נטרפת כשהיא בתוכי שם. ואני מנסה, כל כך מנסה לא לגמור עד שהיא תרשה, והיא מרשה... כשאצבע נוספת חודרת אליו. ושוב הצרחות, ושוב התשישות שאחרי, והיא עמוק בתוכי.
"אני הולכת לזיין לך ת`תחת, שפחה שלי" היא מודיעה לי ולובשת את הסטרפאון, "והפעם את נשארת שכובה על הבטן ואת מכניסה אותי לתוכך". אני כל כך רוצה את הזין שלה בתוכי. רוצה להתמלא בה, להרגיש הכי שלה בעולם. אני ממהרת מדי, זה כואב, אני מבקשת שתצא לרגע, שאשחרר את השרירים. ושוב אני מוכנה לקראתה. הפעם היא כבר לא צריכה לעצור.
כשהיא ממלאה אותי אני הכי שלה שאפשר. "את החור שלי, הצעצוע שלי" היא לוחשת לי כשהיא מזיינת אותי. "אני שלך גברתי, אני שלך, תעדי מה שאת רוצה, תזייני אותי, תדפקי לי את התחת, קחי אותי" אני מתחננת כשהגוף שלי מתנועע מתחתיה אחוז טירוף. רוצה להקרע מתחתיה, לתת לה את כולי, להרגיש אותה הכי עמוק בתוכי. את התנועות שלה, את הגמירה שלה. והיא מזיינת אותי, טוחנת לי את התחת, גומרת, אני גומרת איתה, ושוב.
דממה. אנחנו שוכבות, היא בתוכי. "זה כואב לך?" היא שואלת. "קצת, אבל אל תצאי". היא יוצאת, חשוב לה לשמור עליי, ואני רק רוצה אותה עוד קצת בתוכי. ושוב אני מוגנת.
"תשכבי על הגב" היא פוקדת עליי לאחר שהיא מסירה את הזין, "אני הולכת לזיין לך את הפה". אני כל כך מייחלת, רוצה להרגיש איך היא חומסת את הבעלות על הגוף שלי. הכוס שלה מעליי, מזיין לי את הפה, דורש את מה ששלו, והלשון שלי משתוללת לה בכוס. רוצה כל כך להגמיר אותה ולא רוצה שזה יקרה מהר מדי, שלא תרד. אבל אני מאושרת כשהיא גומרת. אני, קלייר, זיינתי עם הלשון שלי את הכוס של הגבירה שלי. אני הגמרתי אותה. אני כל כך גאה שעוד רגע אתפוצץ.
אנחנו בהפסקת סיגריה. גם לי מותר לעשן עכשיו. אבל רק לרגע. "רדי לי שפחה שלי, רדי לכוס שלי" היא פוקדת. אני מאושרת לעשות את זה. מריחה אותו, טועמת. הלשון שלי עוברת על הדגדגן שלה, מגיעה אל החור זה שאני כל כך רוצה לענג. "תתמכרי לכוס שלי" היא אומרת, "את השפחה של הכוס שלי, את הזונה של הכוס שלי, תסגדי לו, תפנטזי עליו". אני שומעת אותה ומלקקת, טורפת אותו, האגן שלי נע מעצמו על המזרן. "תזייני את המזרן כלבה שלי, תתחרמני מהכוס שלי" המילים שלה מטריפות אותי. הכוס שלה הוא מרכז העולם שלי עכשיו. הידיים שלה דוחפות את הראש שלי עמוק יותר אל הכוס שלה. קשה לי לנשום אבל אני לא רוצה להפסיק, רק לענג אותה. לא מעניינת אותי הנשימה עכשיו. מלקקת, שומעת אותה מדברת אליי, דורשת שאתמסר לכוס שלה. והיא גומרת, מצמידה אותי לתוכה בכל הכוח, סוגרת עליי עם הרגליים. אני של הכוס שלה.
ואני לא יכולה להפסיק. רוצה עוד. אני יודעת שאחרי שהיא גומרת היא צריכה לנוח, אבל בבקשה, אני מתחננת בתוכי, תני לי לענג אותך עוד.
והרגליים נפתחות מולי, והכוס מחכה לי.
כשהיא גומרת היא משפיכה לי לתוך הפה. אני מרגישה אותה מתיזה לתוכי בבת אחת את הנוזלים שלה, ואני בולעת הכל, מלקקת, לא מסוגלת לשבוע ממנה.
"עכשיו תלקקי לי את התחת" היא אומרת ומסתובבת. גם את התחת היא נותנת לי. אני מרגישה כאילו זכיתי באוצר. אני קצת מהוססת שם, מעולם לא ליקקתי תחת, אני לא בטוחה באיך. רואה אותה מחדירה יד מתחתיה אל הדגדגן שלה. אני מתה להחליף את היד שלה בשלי, אבל לא מעיזה להציע. היא תחליט, היא הגבירה, היא השולטת.
לאט אני מלקקת לה את חור התחת. מסובבת מסביב, מחדירה את הלשון, מכירה את הטעמים, אוהבת את טעם התחת שלה. היא לוקחת לעצמה את הזמן עכשיו, מתענגת לה לאט, גם אני. ולאט, נבנית לה עוד אורגזמה.
שתינו שבעות עכשיו, מעשנות עוד סיגריה, אבל אני חייבת לבדוק. מבקשת ממנה להצליף בי רק פעם אחת בשוט זנבות העור. חייבת להרגיש איך הוא עליי.
מצליפה, וזה כל כך טוב לי. ועוד אחת, ועוד. ההצלפות הופכות למהירות ולחזקות יותר. לרגע אני מרגישה סחרור והכאב לא כואב כל כך פתאום. אבל אז אני לא יכולה עוד. הישבן שלי רגיש מדי להצלפות לאחר הסדרה הקודמת. היא מפסיקה.
כבר מאוחר, אנחנו שוב בסיגריה, משוחחות על התחושות, ובלי הודעה מוקדמת היד שלה נשלחת אל השד שלי, אל הפטמה ומתחילה לשחק בה בצביטות וסיבובים. בונה לי את הכאב לאט. בתוך שניות אני מתחילה לנשום את הכאב. לא רוצה לשחרר אותו החוצה, רק לנשום אותו. זה כל כך טוב. הכאב הזה ממכר אותי. הוא מתעצם, והוא גורם לי לשלווה. אני לא רוצה שהוא ייפסק לעולם. ברגע מסוים אני מפסיקה להרגיש כאב. הצביטות שלה גורמות לי לנשימות עמוקות, לתחושה של שלווה וריחוף. כשהיא מפסיקה עוברות דקות ארוכות עד שאני מצליחה להתאושש ולחזור אליה.
"היה לך מיני סאב ספייס" היא אומרת לי כשאני מתארת את התחושות. שתינו מחייכות, מיני סאב ספייס על הסשן הראשון... אני מאושרת.
"אבל יש לך עוד פטמה" היא מזכירה לי. ושוב הכאב החודר הזה של סיבוב הפטמה, מתיחתה, היא עושה בה כרצונה. אני רוצה לחזור לתחושה שהייתה לי לפני כמה דקות, אבל קשה לי יותר להתחבר אל הריחוף ההוא. היא צובטת גם את הפטמה השניה, וזה מטיס אותי.
הכאב גובר, העונג, הנשימות מעמיקות. ברגע מסוים אני מפסיקה להגיב. שום שריר לא מסוגל לזוז אצלי, והכאב שהיא מעניקה לי מתפרש עכשיו כעונג מטורף. היא יכולה לעשות כרצונה עכשיו, אני במקום אחר. אני בסאב ספייס, אני מרחפת לי.
ופתאום השיניים שלה נוגסות בעוצמה שמעיפה אותי ממנו. "לא" אני צועקת מהכאב, מגוננת על השדיים. ומיד כשהיא מרפה אני ברגע חוזרת לסאב ספייס שוב, אבל עכשיו זה קל יותר, בדרך החוצה.
אני צריכה לקחת אותה הביתה, כבר מאוחר. אני מסטולית מהספייס, לא מסוגלת לזוז. לפחות רבע שעה חולפת לפני שאני מצליחה לקום, מתלבשת באיטיות. הכל איטי עכשיו. הדרך אל האוטו מחוקה לי, הנהיגה מתבצעת ברובה בשתיקה כשאני ממשיכה בריחוף הזה. חצי שעה עוברת לפני שאני חוזרת, ואני תשושה. רוצה לרקוד אבל לא יכולה להזיז שריר.
ועכשיו אני כאן, שלוש שעות אחרי. מותשת לחלוטין, מאושרת, וכולי שלה.
