שייכת

כפי שידוע לכם הימים שקדמו לאתמול עברו עליי בייסורים לא מעטים. בשלוש הזדמנויות שונות בתוך ימים ספורים הצלחתי לאכזב את גברתי. פעמיים דיברתי או כתבתי בצורה שלא כיבדה אותה, אבל הנורא מכל היה כשרציתי להעניק לגברתי מתנת התמסרות. רציתי לתת לה דבר שפחדתי ממנו, וכדי לוודא שאוכל לעמוד בו, ניסיתי אותו עם חבר משותף ששתינו סומכות עליו. זה לא היה מיני, זה היה ניסיון שנמשך שניות ספורות. אצלי בראש אמרתי לעצמי שאינני רוצה להציע לגברתי דבר שאינני יודעת שאעמוד בו. מה שלא הבנתי היה שבהתנסות מול אדם אחר, אני גוזלת מגברתי את זכותה לקבל ממני גם את הפחד, ואת ההתנסות הראשונית.

כשהבנתי את זה נשברתי בי. האכזבה בקול שלה גרמה לי להרגיש שאם חשבתי שהבנתי משהו קודם, הרי שעכשיו ברור לי שלא הבנתי כלום. פגעתי במעשיי בגברתי.

גברתי כעסה, התאכזבה, אבל כשהיא הבינה שהטעות נעשתה בתום לב, וממקום של אהבה ורצון לתת לה, היא סלחה לי.

אני לא יכולתי לסלוח לעצמי. זה גרם לי להסתגר, זה גרם לי לבקש שלא ניפגש אתמול לסשן המתוכנן, שאהיה לבד לכמה ימים.

גברתי סרבה.

היא הבהירה שהיא לא מרשה לי להימלט מפניה כך אל תוך העצב. "את שייכת לי" היא אמרה לי, "ואת תבואי ותפגשי איתי לא רק מהמקום של החרמנות שגורמת לך להתמסר. את תתמסרי לי מהמקום של הראש ושל הלב".

פחדתי מהמפגש, אבל הסכמתי.

גברתי כתבה לי: את תלמדי כבר היום, זנזונת יפה שלי.

בשש את תחכי לי על 4. ערומה, קולר לצווארך, בדממה ובציפיה.
את תעני לי רק ב`כן גבירתי` או ב`לא גבירתי`, עד שתקבלי הוראות נוספות
ואת תעניקי לי את השליטה עלייך מחדש, הפעם תוך הבנת המחיר של האגו.
את חדשה ואת מתלמדת ויש לך מורה שתקח אותך בדיוק לאיפה שאת רוצה להגיע.
וקלייר, זאת הפעם האחרונה שאת מייסרת את עצמך ומענישה את עצמך במקומי. זה לא יקרה שוב.

בשש חיכיתי לה, על ארבע על המיטה. היא נכנסה לדירה. חיוך של אושר עלה בי, לצד חשש. לא האמנתי שאצליח להשתחרר. לא רציתי לאכזב אותה שוב. מצד אחד הרגשתי הכי שלה, ומהצד השני לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. אכזבתי אותה.

"את זוכרת את מילת הביטחון שלך?" שאלה גברתי.
"כן גברתי" עניתי לה.
"קלייר, את רוצה להיות השפחה שלי? את מקבלת על עצמך להיות השפחה שלי? להתמסר לי באמת?" שאלה גברתי.
גלי פחד, חום והזדקקות עברו בי. רציתי, והרגשתי לא ראויה.
"כן גברתי" עניתי לה.
"מהיום רק אני מענישה אותך קלייר, רק לי יש את הזכות הזו. והיום את תענשי, ומשם את לא תעזי להמשיך לייסר את עצמך" אמרה גברתי.

היא הקימה אותי, כובלת את ידי באזיקים אל הטבעות שבקיר, קושרת את רגלי מפושקות אל הטבעות התחתונות. על עיני היא הניחה כיסוי עיניים.

"את תקבלי עכשיו 20 הצלפות, את תספרי אותן ותבקשי סליחה אחרי כל אחת מהן. אם תטעי אחזור על ההצלפות" אמרה גברתי. "זה עונש על הדברים שאמרת, זה יכאב, קניתי שוט חדש לכבוד הכאב הזה"

גברתי מחממת לי מעט את המקום בהצלפות קלות, ואז, הצלפה ראשונה.
"אחת, סליחה גברתי"
"שתיים, סליחה גברתי".

השוט הזה מכאיב. שוט של רצועה אחת העשויה מגומי נוקשה. אני יודעת שהיא מצליפה בקלות, לא בכל הכוח. אבל זה כואב, זה חורך את העור.

בהצלפה השמינית היא עוצרת. מורחת קרם על הישבן. גם כשהיא מענישה אותי היא שומרת עליי, על הרכוש שלה, על השפחה שלה.

בשתיים מההצלפות אני מתבלבלת מודה לה במקום לבקש את סליחתה. היא מצליפה אותן מחדש. ועשרים.

היא משחררת אותי מהכבלים, מסירה ממני את כיסוי העיניים, מורחת שוב קרם, ופוקדת עלי לשכב על גבי.

"זה היה עונש ראשון שפחה שלי" היא אומרת לי ועינייה רציניות, "ועכשיו תענשי על כך שגזלת ממני את הפחד שלך. את תפחדי בשבילי שפחה".

גברתי מדליקה מעליי נר. פעם אחת התנסתי בשעווה מולה ואיתה, אבל אני פוחדת מהחום הזה. היא מתחילה לטפטף עליי. ביד אחת היא מטפטפת, והשניה בתוכי, עמוק בתוכי.

הגניחות שלי מסיטות לרגע את תשומת לבי מהחום, אבל רק לרגע. הפטמות שלי מתכסות שעווה, זה צורב, והצריבה מפחידה לי. השעווה מטפטפת על הבטן, על הירכיים.

"תפתחי את הרגליים שפחה" פוקדת עלי גברתי.

האימה מכה בי. אני לא יכולה לסבול לחשוב על שעווה באזור הכוס.

"תפתחי את הרגלים שפחה" חוזרת גברתי, "את תתני לי את הפחד שלך, את תחזירי לי את מה ששייך לי. אם את לא יכולה יש לך מילת בטחון. אם תאמרי אותה זה ייפסק וזה לא ישפיע על היחסים שלנו בעתיד".

אני יודעת שיש לי את מילת הבטחון, ויש לי את הבטחון והאמון בגברתי.

אני מפחדת, אני קפואה, אבל אני פותחת את הרגליים.

"תסתכלי על הנר" פוקדת גברתי.

אם עד עכשיו היה לי מפלט בעיניים העצומות, עכשיו אני רואה את הנר מטייל לכיוון הכוס שלי. הפחד גורם לי להזיע.

גברתי מניחה יד על הכוס, אני חושבת שהיא מגינה לי על הדגדגן, אבל האימה לא מניחה לי לחשוב בבהירות. הנר מטפטף. אני מרגישה את השעווה זורמת לי לכיוון הכוס, ועליו. אני צועקת מהאימה, "לא, די" הגוף שלי זז מעצמו. מתפתל. אני מנסה להחזיק אותו במקומו. חשוב לי להחזיר לגברתי את מה שגזלתי ממנה...

גברתי מפסיקה.

"זה היה העונש שלך שפחה, ועמדת בו. החזרת לי את הפחד שלך, נתת לי אותו, נתת לי אותך. את לא תענישי את עצמך יותר, עמדת בעונש שלך, שילמת על מה שעשית".

אני רוצה לבכות. מרגישה הקלה אדירה, וריקנות מהצד השני.

"ועכשיו את עומדת לוותר על האגו שלך" אומרת גברתי. "האגו שלך חוצץ בינינו, ואין לו מקום בין שתינו. את השפחה שלי, הכלבה שלי. את יודעת מה עושים לכלבה?"
"מאלפים אותה גברתי" אני עונה.
"ומה עוד כלבה שלי?" מתעקשת גברתי, "איך מוליכים כלבה?"
"קשורה ברצועה גברתי".
"את צודקת" עונה גברתי. היא שולפת מהתיק שלה רצועה, מחברת אותה לקולר שלי ונעמדת. "בואי איתי כלבה שלי".

אני על ארבע על המיטה. יודעת שבשניה שארד ממנה אוותר מרצוני על האגו שלי. מעולם לא הלכתי לצד גברתי מחוברת לרצועה. המאבק באגו קשה לי.

גברתי לא לוחצת. הוויתור על האגו חייב לבוא ממני. ואני רוצה לוותר עליו.

אני עושה פסיעה מהוססת ראשונה לצד גברתי, ויורדת מהמזרן. האגו נושר ממני בדרך אל הרצפה. אני הכלבה שלה. פוסעות לאט. המטרה היא לא להשפיל אותי, אלא לשחרר.

גברתי נעצרת. נעמדת מולי. אני מניחה את מצחי על ירכיה. אני הכלבה שלה. האגו איננו. המהות שלי היא של כלבה עכשיו. אעשה את כל מה שגברתי תרצה עכשיו.

"את יודעת שזה לא נעשה כדי להשפיל אותך?" שואלת גברתי, "את יודעת שזה נעשה כי זה הכי נכון לך ולי עכשיו. כדי שתוכלי להשתחרר מהאגו שלך".

אני יודעת.

אנחנו חוזרות למיטה. הרצועה מוסרת מעליי. האגו נשאר על הרצפה. והחיוך - הוא חוזר אליי סוף סוף.

אני של גברתי. אני יודעת כמה היא אוהבת אותי, אני יודעת כמה היא שומרת עליי.

אני של גברתי, לבי, אהבתי והתמסרותי שייכים לה.

ומפה מתחיל הסשן.