שייכת

גברתי הפתיעה אותי והזמינה אותי להצטרף לביקור חולים אצל חבר קרוב. טסתי במונית מהמוסך (האופנוע שלי היה קצת חולה אבל הודיעו לי שהבריא), `תקלחתי, ציחצחתי שיניים, לייתר ביטחון הורדתי שיער :), לקחתי מכונית מחברה, ואני עם גברתי.

מגיעות לחבר החולה, מכינות לו תה צמחים, שמות מוזיקה מרגיעה, מחבקות, וכבר הוא מרגיש יותר טוב, ומעשן עמוק כדי להעביר את כאב הגרון שלו.

שלושתינו על הכסאות, וזה כל כך לא בסדר.

גברתי קולטת את המבט שלי.
"רצית להגיד משהו שפחה שלי?"
"לא גברתי" אני מסמיקה לי.
"שפחה שלי, מה רצית להגיד, שאת רוצה לשבת לרגליי?"
אני חושבת שאני מאוד סמוקה עכשיו, החיוך שלי אומר הכל.
"אז למה את מחכה שפחונת?"
היא לא מספיקה לסיים וכבר אני לרגלייה.
עכשיו אני במקומי.
צריך לשמור על סדר נכון בעולם שלנו.

השיחה זורמת, אצבעותיה של גברתי עוברות בשערי, מלטפות, מושכות, האנחות שלי כבושות, וכולי מתענגת.

הוא קם להכין לה קפה, ומיד האצבעות שלה אוחזות לי בפטמה, צובטות, מושכות, מסובבות.

אני כל כך מודעת לנוכחות שלו בדירה. זה מגרה אותי בטירוף.
"תתמסרי, אל תלחמי" לוחשת לי גברתי.
והמוח מתפוצץ לי בגל של עונג. הגניחות פורצות שקטות, אבל בלתי נשלטות.

הוא חוזר, וגברתי מחזירה את חולצתי למקומה. היא משנה תנוחה. משעינה בנוחות את רגלה עליי.

אני מאושרת לשמש אותה. מלטפת את כף הרגל, מטפסת במעלה הקרסול.

"גברתי אני יכולה להביא לי כרית?" אני שואלת. הרשות ניתנת.
עכשיו שפתי בדיוק מול אצבעות רגלה המשוכלת, והשפתיים לא יכולות להישאר אדישות.

את השעה הבאה אנחנו מעבירים בשיחה מצוחקקת, כששפתיי ולשוני מענגות את אצבעות רגלה ואת הכף.

כבר שבע וחצי, צריך ללכת.
בצער אני מתנתקת מהכר שעל הרצפה, מרגלה של גברתי. חיבוק אמיץ לחבר שכמעט הבריא 😄

אחה"צ מושלם.
ואני מגלה שאני שפחה זנזונת אחת מאוד מאוד רטובה.