לפני 19 שנים. 30 באוקטובר 2005 בשעה 21:53
שיחה לא קלה הייתה הערב לגברתי ולי,
שיחה שקטה כשהיא על הספה ואני על הכורסה.
והמקום על הכורסה הוא לא המקום הטבעי שלי מולה.
ידעתי שציערתי אותה, לא הבנתי עד כמה.
הבנתי הערב.
ובסופה של השיחה, כשהנחתי את ראשי על כתפה, כשהדמעות יצאו - ממני, הרגשתי אפילו שם אשמה.
אני זו שציערתי, אבל לגברתי לא היה פורקן של דמעות, רק לי.
התגעגעתי אלייך כל כך גבירה שלי, לידך שמלטפת את שיערי, שמשייכת את נשמתי בכל נגיעה מחדש.
התגעגעתי לאהבה המוחשית שלך, לעיניים שלך שמביטות בי, גם אם בתוכחה, אבל סוף סוף לא מבעד לקו הטלפון, ולא על מסך המחשב שלי, אלא מולי, מביטה בי, גם אם בתוכחה.
שיחה לא קלה הייתה לנו הערב, והאווירה עוד לא נוקתה לחלוטין, אבל ניתן שוב לראות כחול של תקוה ושל שמיים, והשפתיים נפגשו שוב, ושוב, ותמיד באהבה.
