שייכת

בתאווה היא נוגעת בה,
באהבה,
ברעב של מילים חשוכות
מאימה ומזעם.
כריות אצבעותיה
נשוכות עד זוב דם
בפספוס השיניים
את ציפורני האובדן.
בצליפת אברה היא כובשת
מקום בכוכי הלב הסבוכים.
דממה.
שביל הדם מתערבב
בזה של השתן
ושניהם יוצקים על גופה
זהות.
המילים נחבטות במצלול אהבה
בגופה שכמה לעוד.
דממת פסוקיות הלוואי
מתערבבת בדמעת התיאור...
כמו על גל היא נוסקת,
צוללת בין טיפות אפורות
של בוץ הניתז בין רגליה
ומביניהן.
דממה.