סרט שכולו הרס עצמי, עצב, חוסר אונים ומוות.
זה סיפור אהבה בין שתי נשים שאחת מהן לוקה בנפשה או בשכלה (לא ראיתי את תחילת הסרט), והשנייה זונה-רוצחת. היא מתחילה מלרצוח את הלקוח שאונס אותה ולאחר אותו הרצח היא לא מסוגלת עוד לעבוד בזנות. לאחר שהיא לא מוצאת עבודה רגילה, היא ממשיכה ברציחתם של גברים שעוצרים לה בדרך במטרה לזיין אותה.
הכרתי הרבה זונות בימי חיי. אור חיה במלון זונות פעם למשך שלושה שבועות, במטרה לצלם את חייהן של זונות הרחוב. לא הייתה שם אחת שלא נאנסה. לא הייתה שם אחת שבשלב כזה או אחר של חייה לא שדדה לקוחות שלה בשביל סמים, לא הייתה שם מי שלא חטפה מכות רצח מלקוח אלים.
הסכלתי על הסרט הזה שהוא סיפור של אבדון של אישה שדי מאבדת את השפיות בדרך ואת שיקול הדעת, סיפור אמיתי של רוצחת ש-12 שנים לאחר מכן הוצאה להורג וחשבתי לי שכל כך קל כשנכנסים לסיטואציה כזו, ללכת לגמרי לאיבוד.
זה סרט קשה. היו קטעים שהרגשתי את הלב שלי פועם כמטורף. סרט שגורם לך להרגיש שבעוד רגע תקום ולהקיא את הנשמה בגלל האמינות שלו. אני לא זוכרת מה שמה של השחקנית הראשית אבל היא זכתה באוסקר על התפקיד הזה.
אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לומר. אולי סתם שהזדעזעתי מהסרט הזה, מחוסר האונים שהיא חייתה, מהבחירות האיומות שהיא בחרה ושבשמם נרצחו כל כך הרבה חפים מפשע.
אני חושבת שמה שמפחיד בסרט הזה הוא לראות את הנסיבות שהביאו אותה למקום המטורף הזה. קצת כמו בתלמה ולואיז, הנסיבות לקחו אותה למסע רצחני וחסר שליטה, עמוס ברגשי אשם ובאהבה מטורפת וחולה כל כך לאישה שלה.
פשוט סרט עצוב, קשה ומעולה.
שלוש בלילה עכשיו ואני הולכת לישון.
לפני 18 שנים. 13 במאי 2006 בשעה 0:06
