אני שונאת להתעורר מיום של חולי לידיעה שיש מחבלת שמחפשים בתל אביב.
אני שונאת לגלות שהשאלות הראשונות שאני שואלת את גברתי לאחר שינה של יום שלם, הן שאלות של אקטואליה.
אני שונאת את החרדה מכך שהיא תצא מהבית בזמן התרעה. שונאת את זה שלמרות שהיא מבטיחה לי שאין לי מה לדאוג, שהיא לא זזה מהבית, אני מבררת שוב ושוב, מוציאה ממנה עוד ועוד הבטחות חוזרות כדי לוודא שהיא אכן לא תצא.
אני אוהבת שגברתי נהנית, מבלה, תוססת.
אני שונאת זמן מלחמה.
אני רק רוצה לדעת שכולנו בסדר ושהמדינה הזו חוזרת לשמוח ולהתעסק ביומיום. נמאס מלדאוג והדאגה רק מתגברת. אני רוצה לעזור במשהו לתושבי הצפון ואין איך ואין במה. הבית שלי קטן מדי כדי לארח, אפילו כלב נטוש אני לא באמת יכולה לקחת לפה וחוסר האונים מתעצם מול חוסר היכולת שלי.
אני מקטרת עכשיו ויש אנשים שנהרגים. אז עכשיו אני משתתקת.
שבת של שקט לכולכם ובבקשה שימרו על עצמכם.
לפני 18 שנים. 21 ביולי 2006 בשעה 18:40
